עבר יותר מדי זמן מאז שבערתי.
יותר מדי זמן מאז שהרגשתי את הקוצים הללו והדחפים המטורפים לגעת.
להחליק ידיים על עור חמים, לסמר עור רגיש. לאהוב, להיות נאהבת מכל הכיוונים ובכל הצורות.
אני מרגישה שזה נעלם ממני, הצורך הזה, המיניות הבוערת הזו שלי.
אני כבר לא מרגישה שאני יכולה לקרוא לעצמי בכלל נשלטת.
אולי זה קשור לעובדה שהנושא נדחק לאחור עם כל מה שקורה בחיים שלי.
השנה האחרונה הייתה שנה בלי רצפה יציבה מתחתיי.
אני קורעת את התחת עכשיו, מתרוצצת כמו פאקינג חיה, מעבודה, לעבודה, ללימודים, לעבודה.
מסביב לשעון.
אני בונה את החיים שלי באמת, לא בכאילו, לא "אני בדרך לשם" אלא די, אני עושה.
אז כל המשאבים שלי הולכים להנחת לבנים, בניית בסיס לבניין שהוא הקריירה שלי, החיים שלי.
זה מרגש אותי כל כך, שמצאתי את יעודי. זה גורם לי לרצות להשקיע עוד ועוד ועוד.
אין מספיק שעות ביממה עכשיו, מי ידע שאני אוציא את המשפט הזה מהפה שלי אי פעם.
אין לי זמן לשום דבר, בקושי זמן לשים לק אני מספיקה.
גם על זה הייתי מוותרת אם זה לא היה מסייע לי בעבודה עם הילדים. לכו תבינו, הלק על הידיים שלי גורם לקשב. קטע.
אבל אין מה לעשות... הלב עדיין ריק. החשק כבר התפוגג, אפילו על עצמי לא בא לי.
זה מדהים איך זה עובד שבתחום אחד הכל פורח, התחום הזה מאבד אותי.
אם לא הייתי כל כך מכורה לאתר הזה הייתי עוזבת לתקופה.
אולי בעצם קצת עזבתי, אני פחות פה - משמעותית,
קשה לי לשמור על קשר גם עם כאלה שממש מוצאים חן בעיניי.
שמישהו יוסיף לי כמה שעות ליממה או משהו.
או אולי... הבערה שלי פשוט השתנתה.
אולי עכשיו אני בוערת יותר בשביל עצמי ומה שמספק אותי ופחות רוצה לבעור בשביל אחד אחר.
אולי זה כי עכשיו אני עפה על חלום חיי, מגשימה את עצמי, צעד צעד, לאט לאט, וכל הסבלנות שלי עכשיו נמצאת שם.
אולי זה כי אני בונה לעצמי, בשביל עצמי - משהו שלא ממש עשיתי ברמה הזו קודם.
אחרי הכל, סיימתי לימודים, קיבלתי תעודה ראשונה (מזל טוב לי!) שמאפשרת לי לעבוד כבר בתחום ומיד שלפו אותי עם פינצטה לעבודה, בהפסקה לפני השנה הראשונה והשניה.
העתיד ניראה פתאום מבטיח, אחר. לא "רק" למצוא בית ולהקים משפחה. לא "רק" להיות אמא.
עכשיו זה להיות שם בחוץ, לעזור למשפחות, לילדים, לשפר חיים, לשפר מצבים קשים. להיות חזקה ולעמוד מול מראות קשים של ילדים במצבים שהם לא מצבים ואשכרה לעמוד בזה.
בליל הרגשות שמלווה אותי לאחרונה הוא פשוט מטורף.
סבלנות לפני הכל, כי לעבוד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים דורש המון. יש בי המון פחד. המון. אני מפחדת שאעשה משהו לא נכון, שאפגע בקטנטנה אחת או שלא אקדם. שאכשל. יש מסביבי אנשים שרואים בי עולם, רואים בי את הכל ואני עדיין מתקשה לראות את זה. עם הנסיון זה ישתנה, אני יודעת, אני רק בצעדים הראשונים שלי בתחום.
כבר מנבאים לי גדולות... והאמת, זה מלחיץ אותי קצת.
יש בי טונות של התרגשות וגאווה עצמית. אני כל כך גאה בדרך שאני עליה עכשיו, בכל צעד שאני לוקחת, בכל ילד שאני מחבקת ומחזיקה, כל ילדה שאני קצת מתאהבת בה בזמן העבודה. וזה לא משנה לי שזו לא ילדה "רגילה". אולי אפילו בגלל זה אפשר להעריך יותר כל צעד קדימה, כל תנועה חדשה, כל הצלחה.
מעולם לא הייתי גאה בעצמי כמו שהיום. כל הצעדים שעשיתי בשנה וחצי האחרונות, בין אם זה היה משהו ששבר לי את הלב והתרוממתי ממנו, בין אם זה משהו שריסק לי את הרוח והתעלתי מעליו.
בין אם זה להתגעגע לדברים שהיו, כל יום, ועדיין להשאר חזקה ובדרך שלי.
אני מתרגשת, כי מצאתי את הייעוד שלי אחרי כל כך הרבה שנים של חיפוש. כי אני חיה בשבילי ולא בשביל אחרים. אני נלחמת בשבילי ולא בשביל קרב אבוד של אחר. למרות שזה בעצם גם קרבות של אחרים, הילדים. המשפחות. אבל זה ממלא אותי כל כך לעזור ולשנות את חייהם יחד איתם בצורה שקשה לי להסביר אפילו לעצמי.
אולי בגלל זה הבדסמ שלי הוא כבר לא ממש בדסמ בשבילי.
כי שנים רציתי וחיפשתי לעשות בשביל אחרים, עכשיו אני עושה את זה באמת, עם מטרה ואפילו אעיז לומר שזו שליחות. שליחות שאולי חיפשתי אותה במקום הלא נכון.
לא, לא להשתגע לי, אני לא ונילית לגמרי. אבל אולי אני כבר לא גוריאנית, אולי אני כבר לא שפחה, אולי אני רק סאבית או קצת נשלטת?
אני לא יודעת, החיים דינמיים וכך גם הסטיות שלי, מסתבר.
חיפשתי כל החיים לתת, עכשיו אני חיה את זה עם ילדים וזה מרגיש לי יותר נכון מכל דבר שעשיתי עד היום בחיי.
אני מאחלת לי, אפילו שזה עוד לא היומולדת שלי ולא שום חג או ראש שנה, שהשנה הזו תהיה שנה של הצלחות,
שנה שבה אני אפרח, אעשה, לא אתעצל, אמשיך קדימה, ואשנה את החיים שלי ובתקווה גם של אחרים.
שנה שבה אגשים את עצמי, אתייצב ואהיה הרצפה היציבה של עצמי. מעכשיו ולעולם.
