אני פותחת את עיניי ומסתכלת על הרסיסים שנשברו ממני ונפלו על הרצפה בתקופה האחרונה.
אהבה שברחה. חברות שאבדה. ריב שקרה.
יש פה רסיסים שלי. מוטלים על הרצפה.
אני עושה טוב לאנשים ולא מבינה למה זו הסיבה שאני אוספת את עצמי מהרצפה כל פעם מחדש.
שאני נותנת מנת מציאות לאהובים שצריכים זאת נואשות, דוחפים אותי החוצה. ואני מבינה. מבינה שקשה להתמודד עם האמת והמציאות.
עדיין מתפלאת כל פעם מחדש איך אנשים מצליחים בקלות יתרה להתעלם מהמציאות או לשבור את המראה של חייהם, שמעמידים מולם.
קשה לי להבין למה שאני רוצה לעשות טוב אני יוצאת הרעה, הנגע בחיים, גורם לכאב וחוסר התמודדות. לבריחה.
מצד שני אני מבינה שמציאות זה לעיתים עסק קשה להכלה.
זה הלב והראש שבמלחמה.
להפסיק להיות אני?
לשחק יותר משחקים?
לעמוד מנגד ולראות איך עושים את טעות חייהם ולשתוק?
לספור כמה פעמים x התקשר לפני שאני חוזרת אליו, לספור כמה שעות עברו לפני שאני עונה להודעה?
להתרחק שרוצים קרוב?
אני מתקשה להבין מה קורה בתחום הזה של חיי.
איך זה שמשהו שחוזר על עצמו הכי בחיים שלי זה שכשאני נותנת מדי, מתרחקים ממני.
עם כל ההבנה שהרגשות בעולם הזה מטורפים במקרה הטוב,
אני פשוט נחנקת כל פעם מחדש ומתפלאת.
אולי אני באמת תמימה שאני חושבת שאנשים מסוגלים להתמודד עם כנות אמיתית וחום כמו שאני מרעיפה.
שזו לא רק מילה שאנשים כותבים שהם מחפשים בפרופיל שלהם.
אולי אני באמת תמימה שאני חושבת שאני יכולה להיות אני - בלי פילטרים.
