עוד נסיעה נסגרה ועוד אחת אחריה.
אפריל מאי נראה כמו טייני הנעדרת.
העבודה נכנסת ואני טסה. שבועיים פה, שלושה שבועות שם, חודש שם שם.
שוויץ, איטליה, גרמניה...
תסמונות קשות, מקרים קשים, מראות קשים.
מנסה ללמוד כל מה שיכולה על כל ילד/ה לפני שאני נוסעת, מנסה לתכנן איך להפיק את המיטב.
מחפשת מידע באינטרנט, קוראת, לומדת, מועשרת.
עצוב שזה קורה כי יש כל כך הרבה ילדים עם צרכים מיוחדים ותסמונות כל כך מסובכות.
הרבה דברים מתחוללים לי בחיים והדבר היחיד שקבוע זה דווקא העובדה שאין לי מקום קבוע.
אני דואגת לעצמי קצת, כי החוסר אחיזה הזה גורם לי להיות פחות מחוברת.
אני ממשיכה להסביר לעצמי ולכל מי ששואל שזה זמני, זה לא לכל החיים שאטוס הלוך ושוב כל הזמן לתקופות ארוכות.
"מה עם זוגיות?" שואלים עם פרצוף מודאג, כל הזמן.
אל תדאגו, הדברים באים בזמן שהם צריכים לבוא. זו המנטרה שהתווספה לחיי.
אז זה יבוא מאוחר.
זה יבוא אחרי שאסיים את הנסיקה הזו כי אני מודעת לעובדה שאף אחד לא "יחכה" לי שבועות כל פעם שאחזור ארצה. לא בלי הכרות עמוקה מוקדמת וחוויה של איך זה להיות איתי...
זה יבוא אחרי שאסיים את הנסיקה הזו כי אני יודעת שאהיה טובה יותר, חכמה יותר, מנוסה יותר ובעיקר - פנויה יותר.
פנויה לתת לאספקט הזה בחיי מקום שוב, אחרי שנים שהנושא הזה ישב בראש מעיניי ונדחף לאחור..
כל כך מוזר לכולם שזה עכשיו -לא- מטריד אותי.
לפעמים זה מוזר גם לי.
אז הנה, חודשיים קדימה אני רואה שאני כמעט ולא בארץ, זה מפחיד, מרגש, מעצים, מגמד - זה ממש מעביר בי קשת של תחושות, טובות וגם רעות. אמיצות וגם... פחות.
אני כל הזמן משתיקה את הקול המוכר שליווה אותי שנים, זה שאומר שאני צריכה להתקפל ולעצור, להמשיך את מה שעשיתי כל החיים, לרדוף אחרי המסגרות הרגילות שהורגלתי לחשוב שהם האופציה היחידה....
זו לא האופציה היחידה. אני מעדיפה להביא ילדים, אם כבר, בגיל מאוחר שבו אהיה כבר בשלה ומלאת ידע, מאשר להתעבר בטעות או לא בטעות על ידי איזה אידיוט שאתגרש/אפרד ממנו אחרי זה וימרר לי את החיים.
מעדיפה לעשות סיבוב שני איכותי ולא סיבוב שני רק בשביל לעשות ילדים כמו שממש כולם לוחצים אותי לעשות.
אלו הם חיי,
אנהל אותם כרצוני,
אם מתאים - הישארו.
אם לא מתאים - בהצלחה.
אני יכולה לומר בכנות שאני לא מתגעגעת לאף תקופה בחיי, בחיי הנוכחיים יש את כל מה שאני צריכה בשלב הזה.
