היו לי המון חששות להגיע לגרמניה לעבוד עם משפחה חדשה.
אבל איך ההוא היה אומר? "את תמיד פוחדת ולחוצה לפני ואז מגיעה לשם ועושה עבודה נהדרת".
אז... הוא צדק.
חששתי. בין אם זה בגלל סיבות בריאותיות, שהייתי כל כך חולה כל החודש,
בין אם זה בגלל שזו משפחה חדשה עם תסמונת שאני לא מכירה,
זה לא משנה.
הגעתי, יצרתי חיבור מדהים, עם ילדה משגעת עם משפחה מהממת,
העבודה קשה מאוד אך מתגמלת מאוד. לראות את הפיצית הקטנה הזו מתקדמת כל כך מהר, כל כך יפה....
אני גאה בה!
ביננו, אני גם גאה בי.
אני נכנסת ראש בראש עם נושא שלא נגעתי בו עד היום, עבודה מאתגרת.
זה מאתגר בטירוף, לא רק לי אלא גם למשפחה, לפיצית הקטנה הזו, לכל הסביבה.
שבוע הבא אגע בעוד משהו חדש שלא נגעתי בו, עבודה בגן כמלווה של הפיצית.
מתרגשת מאוד, מפחדת מאוד, זה ממש מעביר בי רטט.
ובין כל זה אני מתגעגעת.
מתגעגעת לכל מיני דברים שנותרו מאחורי לפני הנסיעה הזו.
מבינה למה נותרו מאחור ולא חוזרים אחרי שאחזור.... אבל עדיין חסרה אותם.
המשפחה כבר מדברת איתי על הטיפול הבא, רוצים אותי שם, ממש עפים עלי.
אני קצת מתפדחת, מרגישה כאילו לא מגיע לי למרות שאני יודעת שכן.
כל כך מוזר לי שמשפחות רוצות אותי כל כך, שהמנהלת שלי קוראת לי תותחית,
שכולם מנבאים לי עתיד מזהיר.
מוזר להיות מוצלחת.
נכון זה מוזר שזה מוזר?
כי זה מפחיד, וואוו כמה שזה מפחיד. מפחדת לאכזב, מפחדת לטעות, מפחדת לאבד משהו.
לא יודעת מה.
מפחדת שעושה טעות אבל מצד שני חושבת שאם משהו מרגיש כל כך נכון, איך הוא יכול להיות טעות?
בליל של מחשבות, תחושות, פחדים, חרדות, גאווה בעצמי, אהבה, והמון המון עייפות.
עוד שבוע מהיום חובקת את המשפחה, האחיינים שלי חסרים לי בטירוף.
היעד הבא כבר בקנה, אפילו שני יעדים.
מתרגשת/מפחדת, כבר אמרתי?
