המסע לנצחון.

הקושי בלכוון גבוה, זה הפחד מלהתרסק על הפרצוף ולהשבר.

הקושי בלכוון גבוה אלו הפחדים שמציפים מכל כיוון,

פוערים בי בור, בגרון, מהסוג שמייבש את הרוק וגורם לכל בליעה להרגיש כאילו הגרון שלי הוא מדבר סהרה. 

הקצבתי שנה לטיסות, לעבודה נון סטופ והתפתחות של הקריירה והידע שלי. המוניטין שלי.

שמתי בצד את הכל, המרדף אחר הזוגיות, הכרויות, חברויות שהתבררו כפחות חזקות, השקעתי הכל בחלום שלי. 

בניתי מוניטין משובח, אם לשפוט על פי כמות העבודה, ההשקעה, האש שבתוכי והפידבקים... טובים מאוד.

צמרת התחום שלי מרוצים ממני ומעריכים אותי.

הנה הגיע הזמן לצעד הגדול, שחשבתי שיהיה שונה ממה שהוא באמת.

חשבתי ש"כל" מה שאצטרך לעשות זה ליישם את הידע שלי ולקחת צעד ענק קדימה, Leap of faith בעצמי.

עם ליווי מגבוה, כמובן. אבל זה שונה ממה שחשבתי ופתאום הצעד הזה ניראה רחוק יותר. 

אני מוצאת את עצמי משקשקת. 

מרגישה את הצורך לברוח רחוק רחוק או להתחפר במקום שלי.

השינויים בחיים שלי לא מפסיקים, אין רגע דל. כל הזמן משהו קורה, שינויים, תפניות, הבנות. 

זה צעד מעולה. משובח. זה צעד שיביא אותי רחוק בעזרת השם ובעזרתי. 

אבל העובדה שאני שוב אחזור ללמוד לכמה חודשים בלי לדעת מאיפה תכנס ההכנסה הבאה,

גורמת לי לרטוט מפחד. להתקפל. לקמול, להסתגר. צעד קדימה שמזיז אותי בעצם גם צעד אחורה. 

בעצם, זה לא בדיוק זה, זו יותר העובדה שאני צריכה פתאום לפתוח עוד צוהר (יותר כמו פאקינג ויטרינה עצומה) לכל נושא השיוק העצמי שלא דרך מעשים אלא בירבורים.

הצד הפחות חזק שלי. הצד שבו אני נכשלת. 

להקים אתר, לעצב את הלוגו, לעצב את האתר, להכין תכנים, לשווק את עצמי בכל מקום שצריך, להתחיל להיות יותר סוציאלית, יותר מתכתבת, יותר מעורבת במלל האין סופי, בקבוצות, בפייסבוק, בכל השיט הזה שאני שונאת. 

בא לי לשבת בצד הדרך כבר מראש ולהכשל, מהפחד להכשל באמת שאנסה את זה בעצמי. 

לא אעשה זאת. אני מסרבת. אני לא אכנע לפחד שלי, זה שפוער לי את הנשמה ומביא דמעות לעיניים. 

אלחם על עצמי, אמשיך ללכת למרות הצורך/רצון שלי להתיישב ולהפסיק את המרתון הזה שלא נגמר כבר כמה שנים. 

הדבר שאני הכי מרגישה ויודעת עכשיו בכל נימי גופי... הוא שהנשמה שלי לחוצה מפחד. 

מה יביא היום... מי יודע. אבל היום, אני מפחדת.