.
לעיתים קרובות אופף אותך עצב כשאת חושבת על הדרכים המאובקות המתפתלות בתוך הנשמה ועל הקרוסלה הבלויה שמהפכת בין שקט שמרעיש באוזניים לצעדים בודדים הטובלים ביחפם עמוק בתוך אפר וולקני.
את מחפשת אבל ייתכן שמעצם ההגדרה את מנועה מלמצוא.
לפעמים את מנחשת שהחיפוש הוא מצבך הקיומי אבל את מחמיצה באופן קבוע את המתנה הזאת שהיקום העניק לך מפני שאת מבלבלת בין אי-מציאה לבין אבדן.
הטריק הוא כמובן לא למצוא את מה שאת מחפשת אלא למצוא את מה שלא חיפשת. לאפשר לגל גדול לחבק אותך במותניים ולסחוף אותך איתו בדיוק כשחשבת לצוף לך בנחת על המים.
ותרי לו, שטיא! ותרי לעצמך...צאי מאזור הנוחות שלך.
תלמדי לבקש.
ולא, אל תדפקי על השולחן כשאת מבקשת.
(אבל אם את מוכרחה לדפוק, תדפקי עם הלב לא עם האגרוף).
ותלמדי לבכות כשעושים לך טוב. לא רק כשאת משועממת.
כמו באגדות ההן כשהלחש מופר והקללה העתיקה מוּסרת ואור גדול חודר צמרות כהות עלווה ובוחן כליות ולב. ורחם. וכּוּס. יש מי שעבורם שעבוד מתקשר עם אפלולית ועם הריח של טחב וירוקת הצומחים בין שורות האבן הישנה של קירות רעועים.
אבל שעבוד יכול להיות גם דאייה שמרחפת בתוך אור שקט או בריזה מפתיעה הלוטפת את פנייך או חלום מענג במתיקותו שבו ככל שאת נופלת למטה כך את מונפת למעלה בעיניים עצומות ורועדות.
לעיתים קרובות אופף אותך עצב כשאת חושבת על הרוח בחדרים הריקים.
ביום ההיפוך, בסטונהנג', קיבלו המוני אנשים שחיכו מאז השעות הקטנות של הלילה את זריחת השמש המסתורית שפונה אל בין עמודי האבן. רק שלא הרבה זמן אחרי זה התעבתה כיפת ענני בדיל כבדים מעל מעגל האבן ועמעמה והאפילה את מישור סולסברי. אבל אז, כמו בחלום, בדיוק בחצות היום נבקע מסך העננים ונוצרה מעין אליפסה מעל עמודי האבן והשמש ירדה ישר והציפה את לבבות מאות האנשים שהיו שם בין העמודים הכבדים ואני חשבתי עלייך, מגששת בעיוורון את דרכך אל המינוטאורוס.
מוזר, אבל בסטונהנג' העננים תמיד נפתחים עבור השמש.
לעיתים קרובות אופף אותך עצב כשאת מבקשת בליבך להיקשר עמוק ולשרת ולציית ושישמע אותך סוף סוף. ושיראה. שיאיר, יחשוף, ויטיל מרות במבטו. שישים לב שאת שם. לרגליו.
העצב הוא בן הזוג הדחוי של האושר ורק כשבאה השמש ומפזרת את אדי הצללים כמו ערפל הנמוג מעל פני הים את יכולה להבין איך זה שזה כל כך מחמם לך את הלב כשמרשים לך לכרוע ולעבוד.
210621
.
https://www.bbc.com/news/uk-england-wiltshire-48703632