שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

RIS

מכתבים לקורדליה

קרדיוגרמה.

יום עוד יבוא
בין כה וכה
סוף לנדודי יביא עמו.
לפני 3 שבועות. 29 במרץ 2024 בשעה 20:12

.

פעם.

 

When you're down and troubled
And you need some lovin' care
And nothin', nothin' is goin' right
Close your eyes and think of me
And soon I will be there
To brighten up even your darkest night

You just call out my name
And you know, wherever I am
I'll come runnin'
To see you again
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there

 

פעם, לפני שניים או שניים וחצי מחזורי חיים כשמאדים שוב ניצב בתשעים מעלות אל פלוטו ונהר הזמבזי עלה על גדותיו יום לפני הירח המלא של חודש שַעְבַּאן, אמרת לי שכל מה שאני צריך לעשות זה לקרוא לך ואת תבואי בריצה. תמיד.

פעם, כשאמרתי לך להישמר מפני כייסי האנרגיה הבוזזים כמו קניבלים את פיסות הלב שלך כמו נשרי ההימאליה של ספר המתים הטיבטי אמרת לי בעצב שזו הקארמה שלך, להיות טרף לנוכלים ולא להיות אור למלאכים.

פעם, כששמעת את אום כולת'ום שרה אל אטלאל ואמרת לי שהיא שרה עלייך אמרתי לך שאת כמו עוף החול ושמתוך ההריסות את תמיד קמה לתחייה, ענית לי, כן, אבל כל פעם נוסף לו מחזור חיים שלם של עצב ומה הטעם לקום שוב לתחייה אל תמונות הכאב המכבידות והולכות.

.

הוֹ לִבִּי אַל נָא תִּשְׁאַל הֵיכָן הָאַהֲבָה
מִגְדָּלִים מִדִמְיוֹן הִיא הַיְתָה וְאֵינֶנָה.
הַשְׁקֵנִי, אַחַר לְגֹם עַל שְׂרִידֵי חָרְבוֹתֶיהָ
וְסַפֵּר עָלַי כְּמוֹ הַדֶּמַע שֶׁסִּפֵּר עָלֶיהָ
אֵיךְ הָלְכָה הָאַהֲבָה וְכָבְתָה לָהּ
וְהָפְכָה אַךְ מִילִּים שֶׁל יָגוֹן מְיַסֵּר

.

פעם, כשגילית שאין מסע שעבוד אחד אלא מסעות רבים וכשהבנת שאין סכר לנתינה ושבורג ההכנעה מעמיק עוד ועוד וכל פעם נולד אופק כריעה חדש שרת לי את השיר האהוב עלייך וביקשת באותה נשימה שאעשה בך כל מה שליבי חפץ.

 

If the sky above you
Grows dark and full of clouds
And that old north wind begins to blow
Keep your head together
And call my name out loud
Soon you'll hear me knockin' at your door

You just call out my name
And you know, wherever I am
I'll come runnin', runnin', yeah, yeah
To see you again
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there, yes, I will

 

פעם כשנהיה שוב אבק כוכבים את תגלי שכל פצעייך העלו ארוכה וכאבך אינו אלא זכרון עמום. ואז את תבקשי לרחף מתחתי ולהיות לנצח ה-יִין שלי ושאהיה לך תמיד ה-יָאנְג. ואני אענה לך שאני הנני גם היִין וגם היָאנְג וכך גם את. ואני אוסיף שביקום הגדול אין מעל ואין מתחת ישנם רק הכוח המושך והכוח הנמשך וישנו הצ'י, העונד קולר של נתזי אור לצוארך. 

 

Now, ain't it good to know that you've got a friend
When people can be so cold?
They'll hurt you, yes, and desert you
And take your soul if you let them
Oh, but don't you let them

You just call out my name
And you know, wherever I am
I'll come runnin', runnin', yeah, yeah
To see you again
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there, yes, I will

 

פעם.

 

.

אל אטלאל:

מילים: אברהים נאג'י

תרגום: סלמאן מצאלחה

 

You Got a Friend

קרול קינג

 

.

 

לפני 4 שבועות. 22 במרץ 2024 בשעה 21:27

.

"תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ
הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק

 

קלישאת בדסם חבוטה גורסת מצב שבו שולט חופר לנשלטת ואומר לה את לא שווה שיזיינו אותך בכּוּס. את שווה רק לזיון בתחת. אם הוא גם כייס אנרגיה אזי יאמר 'ראויה' במקום 'שווה', כדי להיראות מתוחכם.

ויש אווזות פותות שקונות את זה. שמסכימות להיכנס למערכת יחסים – בואו נקרא לילדה בשמה האמיתי – למלכודת פתאים – שבה היא לא נחשבת והצרכים שלה מוגדרים על ידי נוכל.

 

כי גברים אמיתיים, גם אם הם סוטים, אוהבים אשה גומרת.

גברים אמיתיים אוהבים לראות אישה גומרת. אוהבים לראות את העיניים שלה נפערות בהשתאות מיוחמת ברגע שהיא נחדרת ואוהבים לראות אותה נחרדת כשהיא מבינה שהזין שלו מנהל עכשיו את העניינים עבורה ומוביל אותה בדרך שעוד רגע תהפוך עבורה לדרך ללא מוצא: דרך שנגמרת בפיצוץ. או בביקוע. או בפירכּוּס.

כי גברים אוהבים, מה זה אוהבים? נטרפים כשהם מרגישים איך הכּוּס מתחיל בסדרה של התכווצויות בלתי נשלטות ואם הוא גבר רגיש ולא בהמה – כלומר בעל עור רגיש – הוא יכול לחוש את הסדרה של המתזים הכמעט בלתי מורגשים שאופפים את הזין שלו כמו בג'קוזי בזעיר אנפין.

 

ויש שם רגע, ורגע הוא הרי יחידת זמן בלתי מדידה, נאמר, שבריר ארוך של שניה, שהיא לגמרי לגמרי שלך – גם אם אתם ונילים הֶטֶרוֹ-חנוניים להחריד. אבל אם אתם בדסמיים אז בכלל. אז הבָּרִיח ננעל בנקישה, שטרי המכר נחתמים והצ'אקרה השניה שבמורד הבטן מתעוותת ומפרכסת ומרגישה כמו לוע של תותח נפוליאון ברגע שכדור הברזל הרותח נורה מתוכו.

 

ואז אנחנו נותרים רק עם השאלה אם אתה ראוי בכלל לזיין בכּוּס או רק בתחת.

 

 

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ
הֵשַׁבְתִּי לוֹ
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי
בָּרוּךְ הַבָּא"

 

אווה קילפּי

תרגום רמי סערי

 

לפני חודש. 23 בפברואר 2024 בשעה 21:54

.

אֶלֶגְיָה

 

פברואר הוא חודש לידתה של ר.  בת מזל דגים. ר., הלא היא בת הים הכחולה נפטרה לפני ארבע וחצי שנים ואני מניח שמספר האנשים שזוכרים אותה כאן הולך ומתמעט. בת הים – יש מי שקראו לה בחיבה בת-ים - היתה בחורה מלאה. היא עצמה הגדירה את עצמה כשמנה. היא היתה שמנה מינית מאוד ונשלטת מאוד. היא היתה שמנה עם פנים יפים מאוד ועיניים ירוקות כמו אבני ברקת אבל החלק הכי יפה בה היה הלב. ר. – היא לא ידעה בכלל – היתה האדם הטוב ביותר שהכרתי מימי. היא לא התעניינה בפילוסופיה או בפוליטיקה, היא קראה ספרים עם כותרות של אותיות מוזהבות ובולטות ואהבה את החברים של נטשה. ואל תטעו; היא היתה רחוקה מאוד מלהיות אהבלה, מיינד יו. היא היתה גאון במתמטיקה ושחקנית שחמט פנטסטית. מעולם לא העזתי לשחק איתה כי ידעתי שהיא תקרע לי את הצורה. לקרוע את הצורה היה התפקיד שלי.

ר. היתה אחות מוסמכת ולא היה איש בבית החולים – אנשי צוות, רופאים, חולים שלא היה מאוהב בה.

ר. היתה אחות רחמניה וכשבא לי להצחיק אותה כיניתי אותה אחות חרמניה.

ר. היתה בת יחידה להוריה והיא לא היתה אמורה למות בגיל צעיר אבל העצב לא לוקח שבויים.

ר. - יותר מכל אדם אחר שהכרתי - הלכה תמיד ובלי פחד בצד הנכון של הלב.

ר. היתה בדרכה המיוחדת הכי It Girl  שיש.

 

את הסיפור הבא כתבתי הרבה זמן לפני שאפילו הכרתי אותה אבל אני מביא אותו לכאן היום בשבילה. לכבודה ולזכרה.

ואל תשאלו אותי על מה ועל מי זה כי אין לי מושג.

 

*******************************

"....תמיד חשבתי שאיך זה יכול להיות, אתה הרי רק בן אדם, סתם בן אדם שהגורל הקרה בדרכי, טוב, אולי לא סתם, אבל איך זה שהפכת להיות האור והחושך והשמיים והארץ עבורי...." ?

*************************

אם הזמן הוא מימד הרי שהוא מתעקם סביבנו ועוטף אותנו בחושך שלו, סורג צעיף על עינינו ולוחש דברי פיתוי שמתעים אותנו אל האפלה.

לאינסוף אין התחלה, רק נקודות מיפגש אקראיות שבאות מהריק והולכות אליו.

מעגלי התנועה של הגלקסיות הן מבוך הבולע את עצמו לתוך חור שחור, המוזיקה של היקום מתפתלת והאהבה צורחת לנו באוזן וקורעת אותנו לגזרים.

***********************

...אני כבר לא יודעת מה מוקדם ומה מאוחר, הסתיו כל כך מעמיק את אחיזתו והימים נמוגים כל כך מהר ובתוך הצללים המעמיקים אני בקושי זוכרת מתי הָיִיתְ א‏ֲתְּ ומתי הייתי אני.

 

מעולם לא פגשתי אותךְ; אֲתְּ הָיִיתְ איתו בחיים ואני, חיי יצאו מחייו, אבל אני יודעת עלייך הכל.

אני רואָה את עינייך המתרחבות כשאֲתְּ רואה איך הוא בוצע את המנגו כקוסם, איבחות הסכין המהירות, הפרי הנפתח וחושף את עצמו כמו שהייתְ מרגישה את הכּוּס שלך נפתח לקראתו כשהיה מכה באצבע צְרֵדָה, נפתח ומתמלא בנקטר הענברי הזה בעוד הגרון שֶׁלָךְ נחנק מריגוש נוכח הפלא הזה שלעולם לא הצלחת להבין. איך הצליח לאלף ולתכנת לא רק את ליבך ונשמתך, אלא גם את העיניים, הגרון והכּוּס וחור התחת שלך – שהרי כולם הוצאו מתחום השליטה שלך ואולפו לרטוט ולפעום באופן עצמאי עם נקיפת האצבע המסויימת מאוד הזאת. ואז, היה גם המבט, המבט המסויים מאוד הזה שליווה את נקיפת האצבע,  מבט שהיה מצמית אותךְ ומפריח אלפי פרפרים מיקרוסקופיים עמוק בתוכֵךְ, ותמיד היה גם מתמיה אותך ומעיר את הקול הזה שיושב בירכתי המחשבות שלךְ ושואל: איך לעזאזל הוא עושה את זה?

...אני בוכָה במחשכים וחושבת עלייךְ אוהבת אותו. שקט לי כשאני רואה בעיני הסומות איך אֲתְּ עוטפת אותו בהתמסרות שלךְ, איך ליבֵּךְ פועם עם שלו ואיך ידו הקשה מוצאת ניחומים בהתפשקות הרועדת שלךְ. שקט לי.

לפעמים אני מתנחמת בכך שאהבתךְ הביאה אותו לגעת בָּךְ ולמשול בּךְ ושיָדַעְתְּ למשוח בצרי את פצעיו והגם שלא העלו ארוכה, אני יודעת שלרגעים ארוכים, ימים ואולי אף שבועות גירשת את העצב מליבו.

ועל כך אני אוהבת אוֹתָךְ.  על כך אעבור בשקט את סאת הנדודים השמורה עבורי באמתחת הגורל, עד אשר יבוא זמני.

עד מסע כל הגלקסיות.

עד אשר אהיה שוב לרגליו.

***********************

אני כבר לא יודעת מה מוקדם ומה מאוחר, הסתיו כל כך מעמיק את אחיזתו והחיים נמוגים כל כך מהר ובתוך הצללים המעמיקים אני בקושי זוכרת מתי חייתְ ואיך היו עיניו משנות את צבען בשמש...

ואם תקומי ואם תבואי ואם תיקרי בדרכי אאמץ אותך אל ליבי ואקרא לך – אם ואחות.  ואם תשלבי בי את ידייך ותמשכי אותי לרקוד, אני ארקוד איתך, לאט ובחושניות או פראי ודוקר.

איך שתרצי. איך שאת אוהבת.

כי כשאחבק אותך יבוא בי ריחו מגופך.

וכשאבכה תראי את דמותו בדמעותי.

ודמותי שלי תישקף אלי מחלומך.

****************************

לאינסוף אין התחלה, רק נקודות מיפגש אקראיות שבאות מהריק והולכות אליו. המוזיקה של היקום מתפתלת והאהבה לוחשת לנו באוזן, רוקמת את גופינו בקורים של אור ירח ורושמת בתוך גוש השיש הנפתח כמו פרח מילים שאינן לתשמיש אלא לנוי בלבד...

 

פרפרי הערגה יקשטו את עורךְ

פרחי השקט יישזרו בשערךְ

ואהבתי תעטר את ליבךְ.

 

.

לפני חודשיים. 17 בפברואר 2024 בשעה 20:39

.

שמיים שחורים מגירים אינספור סילונות דקיקים של מים הנורים כמטחים אל מטרות חסרות שם ותכלית. אני אוהב את הגשם ואת הריחות של "שם" שהוא תמיד מביא איתו. אני אוהב את החורף כי בהפוך על הפוך הוא מסמל את החיים.

רק שאני לא מת על אשמורת שלישית. ואני יותר מדי פעמים מוצא את עצמי ער כשחיות הטרף זוחלות החוצה ממחבואן ומקיימות את פטרול טרום השחר של אשמורת הזאבים...

*************************

תה יודע', היא אומרת, 'לפעמים אני ממש בוכה מתוך העוצמה הזאת של הרצון לשרת אותך. זה כל כך חזק שזה מרגיש שזה עוד רגע יפוצץ אותי ואני פועמת ואין לי אוויר ואני רק רוצה לשמוע אותך מצווה עלי'.

הוא מחייך בשקט ואומר בקול המונוטוני השקט הזה שמהפנט אותה, 'ולמה זה, בעצם? למה נתפסת דווקא עלי? אין בי שום דבר מיוחד'...

היא שונאת את השאלה הזאת. לפני רגע הם עוד היו בגובה העיניים ואז לא היה כואב לה לשמוע אותו מזלזל בעצמו כביכול. אבל עכשיו...

'אתה כמו אלוהים בשבילי', היא אומרת ודמעות העוצמה שוב זוחלות אל זויות עיניה.

'כשאתה קשה איתי אני מאושרת', היא מוצאת בעצמה כוח לומר.

...ואני צריכה את האדנות שלך כדי לנשום...אבל את זה היא לא אומרת בקול אלא רק חושבת בין הלמות התופים הרועשת שממלאת אותה ומעקצצת לה את כל הגוף.

************************

כמו תמיד בשעת הזאבים מתמלאת המערה של מחשבותי ביצורים בלי צורה ובלי שם שכנפיהם הבלתי נראות מתחבטות בין הקירות המהדהדים.

ואני נזכר, שוב, כמו תמיד, בחוסה ארקדיו בואנדיה של מָארְקֶס העומד קשור לעץ כשמחשבותיו העיוורות תועות אל רקיעים עליונים או מי יודע לאן אבל מבטו נותר שלו וחודר.

ואז אני חושב על גבריאל גרסיה עצמו, אולי צייר המילים הטוב בהיסטוריה, הולך ומאבד את עצמו, שוכח את עצמו ושוקע חסר מילים כמו חוסה ארקדיו בתהום נשיה שבה דבר לא משתקף אל מי שמביט במראה.

************************

'אבל למה דווקא אני', הוא לא מוותר. הקול שלו מצמית ומענה אותה באותו הזמן.

כי דרשת ממני את מה שאף אחד אף פעם לא דרש ממני, היא חושבת ולא מעזה לומר. ואז, בקול מעובה וצרוד מיראה, תשוקה וייחום היא מרשה לעצמה ללחוש, 'כי רק אתה מצאת את המפתח לכספת'...

בלי מילים, מכושפת ופועמת היא הוגה בתוך עצמה, ורק אתה אמרת לי שאני עבד ממין נקבה.

'אני לא מצאתי את המפתח לכספת', הוא אומר ועכשיו הקול שלו קשה והעיניים שלו קרות כמו שתי אבני לאפיס בוהקות.

'את כרעת ארצה לפני והגשת לי אותו והתחננת שאקח'.

עכשיו הדמעות כבר פורצות מעיניה ורק מילים  קטועות משתחררות ממנה אבל הוא מבין.

'קח, קח הכל, היא מתחננת. קח ואל תשאיר בי כלום'.

**************************

נדמה לי שהיה זה בודהא או ויטגנשטיין ששאל, "כשאתה רואה את הכלב והעץ, האם הכלב רץ מסביב לעץ או שהעץ רץ מסביב לכלב"?  או אולי היה זה גרוצ'ו מרקס?

ואז, אם מגיע מישהו, נגיד רופא העיירה מָקוֹנְדוֹ, ומזדעדע לראות את חוסה ארקדיו קשור כך לעץ יום אחרי יום באבק ובשמש ובגשם ויורד מרכבו ומשחרר את החבלים הרי שאין בזה הפתעה מיוחדת כשהוא מסרב לעזוב את העץ ומחבק אותו בכל הכוח.

וגם את כך, כשאת כורעת עירומה עם האגן גבוה באוויר ואני בועט לך בתחת הפעור ומשטח אותך על הרצפה ואומר לך – את יכולה ללכת אם את רוצה. את חופשיה. את זוחלת בחזרה אלי ומחבקת לי את הרגל ומסרבת לעזוב אותה.

*************************

שמיים שחורים מגירים אינספור סילונות דקיקים של מים הנורים אל מטרות חסרות שם ותכלית. אני אוהב את הגשם ואת הריחות של "שם" שהוא תמיד מביא איתו. אני אוהב את החורף כי בהפוך על הפוך הוא מסמל את החיים.

ואני יודע, תיכף יבוא אור ראשון ושקט ישתרר במערה ורק את תישארי כאן איתי. ואז, כשכל זאבי האשמורת יתפוגגו שמוטי זנב וייעלמו יישאר רק הזאב האחד והוא אינו חושף שיניים ואף לא נוהם אלא רק גרגור עמוק בוקע ממנו.  ברגע הזה פוקע בתוכך מיתר ובהכנעה רועדת את עוצמת עיניים ומושיטה לו את צווארך לנשיכה.

 

.

 

.

 

 

 

לפני חודשיים. 10 בפברואר 2024 בשעה 20:54

.

חללית האם נעה במרחבי נצח אינסופיים כאשר אין לה יעד או תכלית או תוחלת מלבד התנועה. לנוע, למוש, לחתור הלאה, הם הציוויים הבלעדיים המוחלים על הגאיה ומנועיה. היא נעה בחושך הטרנסצנדנטלי ופולטת סיגנלים ומשגרת גישושיות בכל מימד אפשרי. אכן, הסיכוי שאחד הזרעים האלה ימצא קרקע לנבוט עליה הוא אפסי ברמות אסטרונומיות ואף על פי כן היא משגרת אותות רדיו ומסרים תבוניים כי כך היא בנויה.
מתישהו ואיכשהו יימצא הלב שאחד המשלוחים האלה יעיר בו פעימות רכות. 
מתישהו ואיכשהו יופיעו קוי מיתאר שקופים של גשר  כמו חלום ארוג בקרני ירח.
מתישהו ואיכשהו ייקרמו נגיעות וייכרכו קורים בדממת המוות של האפס המוחלט ובחום של הביקוע הגרעיני של הנגיעה הראשונה.

*******

יצורים של אור וחום אנחנו אשר ניזונים מהאנרגיה האינסופית שמתפזרת לכל העברים ועוטפת. 

את מתבוננת בו ואת מרוכזת במיקוד חד ומעורפל באותו זמן; מעין תמהיל של מתח, ריגוש, ציפיה ויראה. את יודעת שהזאב עשוי להופיע פתאום ולהבזיק בך מבט ולגרום לך להפוך לשלולית פועמת בשבריר שניה.

את נזכרת איך פעם אחר פעם מצאת בין השורות עקבות וראיות מוצקות שהזר הזה מפענח אותך ופוער אותך כמו חָרָשׁ חימר. 

את נזכרת איך העזת לגשת ואיך שאלת ואיך נענית.

חיכית הרבה שנים הוא אומר כאילו קרא את מחשבותייך. כמה זמן עבר? הוא שואל. עשר, חמש עשרה שנים?

חיכיתי לך כל החיים את לוחשת.

*******

אנחנו אבק כוכבים, אנחנו זהב טהור אומר השיר אבל אני לא מסכים. אנחנו לא אבק כוכבים, ג'ואני.

אנחנו הננו הכוכבים.

 

ג'ירונה, פברואר 24.

 

.

לפני חודשיים. 24 בינואר 2024 בשעה 22:57

.

מזמן לא כתבתי לך. 
מעולם לא היתה הגלקסיה שאליה הגלית את עצמך קרובה כל כך. מעולם לא  העזת אפילו לקוות שאקרא לך על אף שאת יודעת שאני יודע שאינך יכולה לבוא. ועכשיו את מנסה להפוך את גלגלי הזמן ואת כיוון האנטרופיה ולקיים את הבלתי אפשרי. 


מעטים הם היודעים לנוע בין הצללים ולהלך בדרכי השעבוד כמוך. אני זוכר אותך כורעת לעומק וכולך צמרמורות תשוקות שעוברות כמו שרשראות גיצי אור על ציר התחינה העובר בין הכוס ומפתח הלב. ואז, כששמיכת השליטה הכבדה יורדת אל כתפייך בהילוך איטי לא נותר ממך דבר אלא רק הולם פעימות לב מטורפות כמו להקת תופים רעבים המשחרת לטרף. 


המעבר בין המזג הגאה, הסר וזעף שהיה כה אופייני לך, אל מצב הצבירה של העבד-אישה שנמסה בחביון היד הקשה והנוגשת, היה תמיד מעבר פלאי ומפעים עבורך. להילקח כך, באדנות, בבוז טהור ומצמית היתה לך מאז ומתמיד משאת נפש; חלום רטוב שזקר כלפי מעלה את אגן הירכיים שלך בחיפוש אחר יד שתסטור לו ותחפון ותחפור ותמחץ לך את הכוס שכבר מזמן אינו שייך לך אלא כמוך ושאר חורייך עומד לרשותו. 


אומרים שבמרוצת החומר-זמן מעבר לכל שנות האור וחורי התולעת, שהפכת למלכת ערפיליות קצה היקום חסרות השם. אומרים שמרכבת האש שלך רועמת כשאת חורשת את הרקיעים בחיפוש אחר טרף ואחר הד וצל. אומרים שיופייך מעוור, שקולך שקט כמשק כנפי הצופית וגופך מתפתל כנחש העקלתון. 
ואני, ההלך המספר על שבטי - שאני בנו היחיד - יודע אל מי את עורגת ומהו הרסן שאת נכספת אליו. מה הכבלים שאת רוצה להיכבל בהם. לא רוצה אלא צריכה ומוכרחה וחייבת כלאחר יאוש להיכבל בהם אחרת תימחצי ותתרסקי מעוצמות התשוקה.    
 
...אומרים שזה בלתי אפשרי להפוך את כיוון האנטרופיה. אבל את גאה מדי מכדי לוותר על הדחף להשתעבד ואת אכן תנסי להנדס את המציאות לפי החלום יהיה המחיר אשר יהיה.  


ואם ישנה אחת שתדע איך לתרגם את שפות השעבוד אל המציאות בה את זוחלת ומתפתלת ועוצרת את מחול הזמן  מי היא תהיה אם לא את.

ובין ענני העופרת וגלי הצונמי של לדת שמשות חדשות אני אשב ואמתין.  

בין הצללים.   

.

ברצלונה, ינואר 24. 

לפני 3 חודשים. 18 בינואר 2024 בשעה 21:11

.

כל אימת שאת כורעת מתפתלים בתוכך פרפרים שכנפיהם עשויות מקורים של אור ואבק כוכבים. הדגדגן שלך מתעוות ומשדר לך שגם הוא רוצה, לא רק הלב. וכשאת גוחנת לנשק את רגליו וכשאת יודעת שעוד רגע תילָקחי ביד קשה ובלתי מתפשרת נעשה לך קשה לנשום והדופק שלך מזנק לשמיים.

כל אימת שהוא אוחז בציצית שערך ודוחף אותך בגסות אל עבר הזין ודורש ממך באדנות לשרת אותו את מרחפת בעיוורון כי כשהוא הופך אותך לשפחת המין שלו ומתייחס אלייך כמו אל אחרונת זונות הרחוב את רק מרגישה איך הוא מקרב אותך ומרשה לך להתרפק.

כל אימת שאת כורעת עירומה כביום היוולדך ומושיטה ידיים בתחנונים – או בתחתונים – המילים קופצות ומסתלסלות ומתבלבלות לך בתוך הלהט של התשוקה – את יודעת שאת רוצה שיקרע מעלייך בגסות ובפראות כל גילוי של כבוד או גאווה או עקשנות.

כל אימת שאת מגלה שבסוף של כל הסופים מה שאת רוצה הוא לשמוע שהוא בוחר בך להיות לו הלב שלך עומד לנתר ולצאת מהמקום. והכּוּס מחרה מחזיק אחריו.

 

************************

עִנְיָן שֶל אֲוִירָה

 

לַח אֲוִיר הַיָּם,

נוֹגֵע וּמְשַחְרֵר שַׁפִירִיוֹת           שְׁקוּפוֹת

נָמוּך בְּתוֹך הַבֶּטֶן,

כְּמוֹ כַּף שֶׁמְעַרְבֶּלֶת

רְסִיסִים שֶׁל אֵשׁ

כּוֹפֶתֶת

וְהַפָּנִים,

הַפָּנִים כְּמוֹ גּוּף עֵירוֹם, כָּבֵד

לְלֹא הַשֶּׁמֶשׁ הַנֶּחְבֵּאת

וְהָכֹּחַ,

כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה

הַמִּתְעָרֵב

הָרוֹדֶה בִּקְצוֹת שָׁדַיִיךְ

מְמוֹלֵל אֶת עוֹר שְׂפָתַיִיךְ

וּמַרְעִיד כְּלָיוֹת וַלֵב.

 

כְּמוֹ אֶבֶן מְחוּסְפֶּסֶת

בִּתְשׁוּקָה לְהִבָּקַע

אֲתְּ נֶאֱבֶקֶת

לְפָשֵׂק,

הַצֵּל עוֹבֵר וְאֲתְּ זוֹחֶלֶת אַחֲרָיו

חָנוּקָה וּמִתְבַּיֶּשֶׁת

עַד קָצֶה

דְּמָעוֹת רוֹתְחוֹת אֶת תְּשׁוּקָתֵךְ

לִרְקוֹד,

רִיקוּד עֶרְוָוה נִבְקַעַת,

עָלֵי הַלּוֹטוּס הַכּוֹתְרִים

תּוֹכֵךְ בִּנְקִיטָה

כּמוֹ לַחַש נְחָשׁים         נוֹשְׂאִים

רֹאשָׁם לַשֶּׁמֶש,

גַּבֵּךְ צְמַרְמוֹרֶת וְקִידָה.

 

אַתְּ חוֹר  שָׁחוֹר,

מִילִים וָאוֹר

אֵינָם עוֹזְבִים מִמֵךְ.

הִינָּךְ סִירָה, שְׁבוּרִים הֵם מְשׁוֹטַיִיך

עוֹגְנֵךְ קָרוּעַ וּמוּשְׁלָך

כְּמוֹ צְעִיף הַמִּסְתּוֹרִין

וְצַוָוארֵךְ מוּשָּׁט, סַקְרָן

מְבַקֵשׁ לוֹ יָד לוֹפֶתֶת,

לְצַיֵית לְקוֹל הַצֶּבַע וְהָרוּחַ

הַלּוֹחֵשׁ בָּעֲרֶפֶל הַמִּתְרַחֵק

לְסַמֵּן בַּחוֹל אֶת שְׁמֵךְ,

לָשֵׂאת לַיָּם תְּחִינָה בְּצֵל הַמַּיִם

לְקַבֵּל אֶת מִנְחָתֵךְ

בְּעֵינַיִים רוֹעָדוֹת

וּבִצְהוֹב פְּרָחִים שְׁזוּרִים

בִּשְׁעָרַיִךְ

עוֹלִים יוֹרְדִּים עִם פְּעִימוֹת הַגַּל

וְעִם מִלְמוּל הַדֶּכִי

הַנִּפְרָד

בִּלְחִישָׁה דַּקָּה

כְּמוֹ קוֹל יְמֵי חַיַיִּךְ.

*****************

 

כל אימת שהסערה שוככת ואת בלגאן אחד גדול עם שיער סתור ופנייך האדמדמות מהסטירות מרוחות בזרע, דמעות ואיפור מרוח ואת מרגישה כמו מדאם בטרפליי שהתפלשה בבוץ הלב שלך קופא כשאת רואה איך הוא מביט בך ואז כשהוא אומר - את כל כך יפה עכשיו - את הופכת לשלולית ונמסה כמו דונג המשתחווה אל הנר.

 

.

 

לפני 3 חודשים. 13 בינואר 2024 בשעה 20:51

.

הָעֲנָנִים

הָעֲנָנִים

כְּבֵדִים כְּבֵדִים

כְּמוֹ שָׁדַיִּיךְ,

כְּמוֹ הָאֲשָׁמוֹת שֶׁל לַיְלָה

אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁקָרִים שֶׁל יוֹם.

הָעֲנָנִים

תְּפוּחִים, רַכִּים,

כְּמוֹ עֶרְוָותֵךְ

הַגְּלוּחָה, כְּמוֹ נוֹצוֹת עִינוּג

סְפוּגוֹת בְּרֵיחוֹת תְּשׁוּקָה.

הָעֲנָנִים

מְבַתְקִּים בְּאֶלֶם

אֶת בְּתוּלֵי הָאֲדָמָה

מְבַכִּים בַּחֲשֵׁיכָה אֶת כְּאֵבָם

שֶׁל הַיְּלָדִים.

הָעֲנָנִים

יוֹרְדִים נָמוּך,

כַּמָה חֲלָשִׁים הֵם.

אֲפִילוּ מַיִם אֵין הֵם יְכוֹלִים לְהַחֲזִיק.

 

 

שוּטִי לָךְ

שוּטִי בְּסַבְלָנוּת

אֶל חוֹפֵי הַחֲמַקְמַקּוּת

וְשָם נְטִי אֶת אָהֳלֵךְ.

עַרְפִילֵי הַבּוֹקֶר

יַעְטוּ לָך גְּלִימָה

יַחְבְּשוּ עֲטָרָה

לְרָאשֵך הַפָּצוּע

עֵת תֵשְבִי

עַל כֵּס מַלְכוּתֵך

הַגַּלְמוּד.

 

נוּחִי לָךְ

בֵּין חֲבַצָּלוֹת הַמַּיִם,

עֵינַיִיך כְּמוֹ עָשָן

הַגוֹחֵן אֶל פְּנֵי היָם

נוֹשְאוֹת תְּשׁוּקָה

לְמָקוֹם אַחֵר

לְזְמַן אַחֵר.

אֲבָל הַיּוֹם

בְּתוֹך חִיבּוּק

הַמַּיִם וְהַזְּמַן

לֹא נוֹתַר עוֹד סִימָן

שֶפַּעַם הָיִיתְ שֶלִי.

 

.

לפני 3 חודשים. 5 בינואר 2024 בשעה 22:32

.

מהו מעשה השליטה? בפשטות ובישירות, שליטה עוסקת בהכנעה והכרעה ושעבוד שבהם הנשלטת הופכת לצמיתה ומשרתת של הזין. ושליטה איננה שליטה והכנעה איננה הכנעה אם הנשלטת איננה כורעת ומתחננת בעיניים רועדות ולב פועם שיסכימו לשעבד אותה לשפחה. כך לפחות אני מאמין ויודע.

קלישאת בדסם ישנה גורסת שמעשה השליטה הוא מעשה של הענקה. כאשר השולט מסכים אעלק להעניק לנשלטת את חסד קבלת הכניעה שלה. אבל החד-צדדיות הזאת היא רק למראית עין. למעשה, אם השולט איננו שרלטן או כייס אנרגיה – ולא חסר מאלה – אזי האמת היא שהוא נותן את עצמו לא פחות מאשר היא נותנת את עצמה. נכון, הנשלטת מתחננת להישלט והשולט הוא זה המאפשר לה להיכנס לתוך מעגל של אילוף, ענישה ולקיחה באמצעות היד הקשה. אבל לפני כל זה הוא פותח את עצמו וחושף את עצמו לא פחות מאשר היא פותחת את עצמה וחושפת את עצמה; מפני שֶלָקַחַת על עצמך את ההתמסרות והכניעה של אדם אחר פירושו שאתה מעניק כסוּת, חסוּת ועיר מקלט וזה מחייב אותך עד הקצה.

וככל שאת זורקת מעלייך את כל חומות המגן, מעטה שריון אחרי מעטה שריון, ככל שאת מתערטלת ונעשית עירומה, פגיעה, פריכה וכנועה, כך הולכת וגדלה המחויבות של השולט. גדל טווח האחריות שלו. מתעצמים מרחבי ההגנה של הטריטוריות שלו.

אבל לפני כל המלים היפות והמכילות האלו ולפני ההבנה איך מחויבויות כאלה ואחריות כזו מקבלות ביטוי בשטח, מתרחש תהליך פנימי שלו, תהליך רגשי, מנטלי, מהסוג שמפנה את האישיות מהפסים של הרכבת הרוטינית הרגילה ומתיק אותה אל פסים אחרים, פסים שמשנים את החיים.

כי כשהשולט מבין בהוויתו הפנימת את ההשלכות של היותו קשה איתך ואדנותי ומצווה ומעביר אותך להוויה של היותך רכוש אמיתי שלו – הוא מבין בכל הרבדים של נשמתו את העוצמה של המחויבות שיִפּוי הכוח הזה שהוא מקבל  מהנשלטת שאומר -  קח מה שאתה רוצה ומתי שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה. רק קח.

ואז הוא משרטט קוי תיחום ויוצר לך מתחם מחיה ונשימה שאת יכולה לנשום ולהתקיים בתוכו אך רק על פי רצונו וכלליו והוא כובל אותך שם בשרשרת כה כבדה עד אשר היא  הופכת לבלתי נראית ואת מתאהבת בשרשרת הזו כי היא הטוטם החי והרוטט שאת מתפללת אליו ואם הוא יבוא יום אחד וירצה לשחרר אותך ממנה את תתנגדי בכל כוחך, תבכי ותתחנני.

עקב בצד אגודל, פיקסל אחר פיקסל, הוא חותך ומקציע ומשייף ביד קשה ואכזרית ומארגן אותך להתקרב יותר ויותר להיות השפחה הפרדיגמטית שתשרת אותו באופן המיטבי ביותר. אבל, ככל שאת מתקרבת את גם נעשית יותר ויותר שלו וכשאת מתקרבת את גם מתקרבת יותר ויותר אליו. וככל שאת מתקרבת אליו הוא מתקרב אלייך הקירבה הזאת – אני לא מעז לקרוא  לה בשמות דביקים יותר – מפעימה אותו לא פחות מאשר אותך ואם היא פוערת סדק בשריון הנוצץ והנפלא שלו הוא חי עם זה בשלום כי הוא אולי קורע לך את הצורה ובועל כמו כובש מונגולי פראי אבל הוא ימות ולא יתן שתיפגע שערה משערות רֹאשֵׁךְ.

ומי שנמצאים בצד הנכון של הלב יודעים שהם שם לא רק כדי לשעבד שפחה וכדי לרצוע את אזנה למשקוף ושתעבוד את הזין אלא גם כדי להוביל ולהעביר אותה על פני כל מהמורה ובור בדרך. להוות עבורה לפיד מאיר בחושך, מגדלור, מורה דרך, מד זוית ודגל השבט ומה לא.

כי אין נגיעה יותר הדוקה ועוצמתית מהנגיעה הזאת.

זר לא יבין זאת.

 

.

לפני 3 חודשים. 30 בדצמבר 2023 בשעה 20:11

.

ביקשתְ וחזרת וביקשתְ שאספר לך מה היה שם בלילה של הכוכבים.

אז ככה.

מה היה בדיוק באותו ערב במדבר החשוך מתחת לשמי היהלומים אינני יודע.  לא הייתי שם איתם. אבל אני כן יודע שהוא סיפר לה באמצעות נצנוץ הכוכבים עליו ועליה ועל מערכי הגלקסיות והסודות הסמויים החבויים שם רק עבורו ועבורה בתוך הכיפה הכל כך מוארת שאפשר לראות אך ורק מהמדבר החשוך בלי כל 'רעשי' ומפגעי האור של העיר.

אני יודע שהוא סיפר לה על העבר ועל העתיד ושהיה רגע בו הנהנה בראש ודמעות עמדו בעיניה והיה רגע בו התבוננה לתוך עיניו ואף הן הבריקו.

יותר מזה אני לא יודע ואפילו אם הייתי יודע לא הייתי מספר.

 

זה סיפור טוב, אמרתְ, אבל אין לו סוף. מה יהיה אחר כך, שאלתְ.

אנחנו נחכה ונראה, אמרתי. הם ורק הם יכולים לדעת מה יבוא להם בחלום.

ורק הם ידעו למצוא את הדרך לחיות אותו.

 

.