.
את מתעוררת לפעמים בזמן הביניים הזה שלקראת עלות השחר, בין אדי חלום אל רסיסי הזיה במעין דמדומים שאין אותם באף רגע אחר של היממה. רק עכשיו, רק כאן, הן באות כשאת שוכבת מתחת לשמיכה ועולות בך המחשבות הכי מוזרות שיש באשר הן שילוב של רגשות, של שֵׂכֶל ושל יללות הייחום שהגוף שלך מיילל כמו זאבים אל הירח כשאת נזכרת איך הוא משחק בך ובאיזו קלות הוא גורם לך לבקש את האדנות.
בפשטות, בין כל שכבות העירום שאת חושפת הכי קשה לך עם העירום הרגשי. שם את לא רק הכי פגיעה והכי חסרת אונים, שם את חוֹוה צורך כל כך חזק בהתמסרות שרק הרצון או הצורך שההתמסרות הזאת תהיה רצויה לו חזקים ממנו. אבל מה זו ההתמסרות הזאת? מה זה שפועם בך כל כך חזק שאת כל כך רוצה שירצה אותך, שאת כל כך רוצה שירצה לרדות בך ולשלוט בך ולגרום לך לציית לו ולהתחנן לפניו שיעשה בך כל מה שבא לו?
אתם שרויים במרחב משלכם. הרגעים בהם ידעת היכן את וכשעדיין היה איכפת לך חלפו ונמוגו. בין אם את בחוץ בין עצים ושיחים ורוח ובין אם את ספונה בחובם של קירות ותקרה ורצפה זה כבר לא משנה ולא אומר לך כלום. את שרויה בתוך מצע של ניגודים. מצד אחד את נמצאת בערפל פיזי ורגשי ואת רואה הכל כמו מבעד לזגוגית מהבילת אדים ומצד שני את מרוכזת כמו קרן לייזר הנורֵית מהירח הממוקדת על שטח בגודל נקודה.
את עירומה ובוערת.
הוא לא נוגע בך אך דמעות כבדות כבר מבעבעות בך.
ובתוך החשמל וחרדת הקודש שמצמיתה אך גם מבעתת אותך את שומעת אותו אומר לך דברים.
את כמעט לא מבינה דבר מדבריו. את רק מאזינה לרשת הצלילים של קולו והוא נשמע לכאורה מונוטוני ובכל זאת עמוס צבעים של הבעה. הוא מדבר בשקט והמילים מתנגנות לך פעמיים כאילו ישנו הד כפוי בתוך החלל שאת נמצאת בו.
את מכושפת.
את פועמת.
את נלחמת על אויר.
את יודעת יותר מאשר חשה שריח התשוקה שלך מציף את המרחב.
הקול הופך ללחישה כמו נשיפת נחש והוא מתחיל לעשות בך מעשים שלא ידעת שניתן לעשותם באמצעות הקול. הוא מרקיד אותך ומפעים ורודה ומשפיל וכמו טורנדו כבוש הוא מתערבל ומתכנס לחוט דק שחודר לך לבטן התחתונה ועוטף את הגולה המפרכסת שנמצאת ממש מתחת לטבור ולופת אותה וסוחט אותה בעוד היא מתעוותת בלי שליטה.
פתאום הזיעה פורצת מתוך כל נקבובית בעור שלך. את נופלת על הברכיים – רק כי את לא יכולה לעמוד יותר – ודמעות גדולות מקלות עלייך את דרכן במורד פנייך.
את קולטת שהוא כבר לא מדבר ואת יודעת שגם הוא אפוף חשמל בדיוק כמוך. את רוצה להגיד משהו אך אינך יכולה לדבר. צמרמורות וברקים נלחמים ביניהם לכבוש אותך ולרגע אחד, רגע קצרצר אחד את נזכרת למה את שם ואז הידיעה הזאת נחטפת ממך והחלק החושב שבך נשלח לישון.
את רק יודעת – והידיעה הזאת מטיסה עמוק בתוכך משלחת של פרפרים פראיים – שאת משועבדת עד קצות העצבים העדינים ביותר. וכל מה שאת רוצה וכל מה שעולה על דעתך זו תפילה, תחינה וערגה שרק ייקח. שייקח ולא יותיר דבר.
.
