מכתבים לקורדליה

.

שמיים שחורים מגירים אינספור סילונות דקיקים של מים הנורים כמטחים אל מטרות חסרות שם ותכלית. אני אוהב את הגשם ואת הריחות של "שם" שהוא תמיד מביא איתו. אני אוהב את החורף כי בהפוך על הפוך הוא מסמל את החיים.

רק שאני לא מת על אשמורת שלישית. ואני יותר מדי פעמים מוצא את עצמי ער כשחיות הטרף זוחלות החוצה ממחבואן ומקיימות את פטרול טרום השחר של אשמורת הזאבים...

*************************

'אתה יודע', היא אומרת, 'לפעמים אני ממש בוכה מתוך העוצמה הזאת של הרצון לשרת אותך. זה כל כך חזק שזה מרגיש שזה עוד רגע יפוצץ אותי ואני פועמת ואין לי אוויר ואני רק רוצה לשמוע אותך מצווה עלי'.

הוא מחייך בשקט ואומר בקול המונוטוני השקט הזה שמהפנט אותה, 'ולמה זה, בעצם? למה נתפסת דווקא עלי? אין בי שום דבר מיוחד'...

היא שונאת את השאלה הזאת. לפני רגע הם עוד היו בגובה העיניים ואז לא היה כואב לה לשמוע אותו מזלזל בעצמו כביכול. אבל עכשיו...

'אתה כמו אלוהים בשבילי', היא אומרת ודמעות העוצמה שוב זוחלות אל זויות עיניה.

'כשאתה קשה איתי אני מאושרת', היא מוצאת בעצמה כוח לומר.

...ואני צריכה את האדנות שלך כדי לנשום...אבל את זה היא לא אומרת בקול אלא רק חושבת בין הלמות התופים הרועשת שממלאת אותה ומעקצצת לה את כל הגוף.

************************

כמו תמיד בשעת הזאבים מתמלאת המערה של מחשבותי ביצורים בלי צורה ובלי שם שכנפיהם הבלתי נראות מתחבטות בין הקירות המהדהדים.

ואני נזכר, שוב, כמו תמיד, בחוסה ארקדיו בואנדיה של מָארְקֶס העומד קשור לעץ כשמחשבותיו העיוורות תועות אל רקיעים עליונים או מי יודע לאן אבל מבטו נותר שלו וחודר.

ואז אני חושב על גבריאל גרסיה עצמו, אולי צייר המילים הטוב בהיסטוריה, הולך ומאבד את עצמו, שוכח את עצמו ושוקע חסר מילים כמו חוסה ארקדיו בתהום נשיה שבה דבר לא משתקף אל מי שמביט במראה.

************************

'אבל למה דווקא אני', הוא לא מוותר. הקול שלו מצמית ומענה אותה באותו הזמן.

כי דרשת ממני את מה שאף אחד אף פעם לא דרש ממני, היא חושבת ולא מעזה לומר. ואז, בקול מעובה וצרוד מיראה, תשוקה וייחום היא מרשה לעצמה ללחוש, 'כי רק אתה מצאת את המפתח לכספת'...

בלי מילים, מכושפת ופועמת היא הוגה בתוך עצמה, ורק אתה אמרת לי שאני עבד ממין נקבה.

'אני לא מצאתי את המפתח לכספת', הוא אומר ועכשיו הקול שלו קשה והעיניים שלו קרות כמו שתי אבני לאפיס בוהקות.

'את כרעת ארצה לפני והגשת לי אותו והתחננת שאקח'.

עכשיו הדמעות כבר פורצות מעיניה ורק מילים  קטועות משתחררות ממנה אבל הוא מבין.

'קח, קח הכל, היא מתחננת. קח ואל תשאיר בי כלום'.

**************************

נדמה לי שהיה זה בודהא או ויטגנשטיין ששאל, "כשאתה רואה את הכלב והעץ, האם הכלב רץ מסביב לעץ או שהעץ רץ מסביב לכלב"?  או אולי היה זה גרוצ'ו מרקס?

ואז, אם מגיע מישהו, נגיד רופא העיירה מָקוֹנְדוֹ, ומזדעדע לראות את חוסה ארקדיו קשור כך לעץ יום אחרי יום באבק ובשמש ובגשם ויורד מרכבו ומשחרר את החבלים הרי שאין בזה הפתעה מיוחדת כשהוא מסרב לעזוב את העץ ומחבק אותו בכל הכוח.

וגם את כך, כשאת כורעת עירומה עם האגן גבוה באוויר ואני בועט לך בתחת הפעור ומשטח אותך על הרצפה ואומר לך – את יכולה ללכת אם את רוצה. את חופשיה. את זוחלת בחזרה אלי ומחבקת לי את הרגל ומסרבת לעזוב אותה.

*************************

שמיים שחורים מגירים אינספור סילונות דקיקים של מים הנורים אל מטרות חסרות שם ותכלית. אני אוהב את הגשם ואת הריחות של "שם" שהוא תמיד מביא איתו. אני אוהב את החורף כי בהפוך על הפוך הוא מסמל את החיים.

ואני יודע, תיכף יבוא אור ראשון ושקט ישתרר במערה ורק את תישארי כאן איתי. ואז, כשכל זאבי האשמורת יתפוגגו שמוטי זנב וייעלמו יישאר רק הזאב האחד והוא אינו חושף שיניים ואף לא נוהם אלא רק גרגור עמוק בוקע ממנו.  ברגע הזה פוקע בתוכך מיתר ובהכנעה רועדת את עוצמת עיניים ומושיטה לו את צווארך לנשיכה.

.

.

.

חללית האם נעה במרחבי נצח אינסופיים כאשר אין לה יעד או תכלית או תוחלת מלבד התנועה. לנוע, למוש, לחתור הלאה, הם הציוויים הבלעדיים המוחלים על הגאיה ומנועיה. היא נעה בחושך הטרנסצנדנטלי ופולטת סיגנלים ומשגרת גישושיות בכל מימד אפשרי. אכן, הסיכוי שאחד הזרעים האלה ימצא קרקע לנבוט עליה הוא אפסי ברמות אסטרונומיות ואף על פי כן היא משגרת אותות רדיו ומסרים תבוניים כי כך היא בנויה.
מתישהו ואיכשהו יימצא הלב שאחד המשלוחים האלה יעיר בו פעימות רכות. 
מתישהו ואיכשהו יופיעו קוי מיתאר שקופים של גשר  כמו חלום ארוג בקרני ירח.
מתישהו ואיכשהו ייקרמו נגיעות וייכרכו קורים בדממת המוות של האפס המוחלט ובחום של הביקוע הגרעיני של הנגיעה הראשונה.

*******

יצורים של אור וחום אנחנו אשר ניזונים מהאנרגיה האינסופית שמתפזרת לכל העברים ועוטפת. 

את מתבוננת בו ואת מרוכזת במיקוד חד ומעורפל באותו זמן; מעין תמהיל של מתח, ריגוש, ציפיה ויראה. את יודעת שהזאב עשוי להופיע פתאום ולהבזיק בך מבט ולגרום לך להפוך לשלולית פועמת בשבריר שניה.

את נזכרת איך פעם אחר פעם מצאת בין השורות עקבות וראיות מוצקות שהזר הזה מפענח אותך ופוער אותך כמו חָרָשׁ חימר. 

את נזכרת איך העזת לגשת ואיך שאלת ואיך נענית.

חיכית הרבה שנים הוא אומר כאילו קרא את מחשבותייך. כמה זמן עבר? הוא שואל. עשר, חמש עשרה שנים?

חיכיתי לך כל החיים את לוחשת.

*******

אנחנו אבק כוכבים, אנחנו זהב טהור אומר השיר אבל אני לא מסכים. אנחנו לא אבק כוכבים, ג'ואני.

אנחנו הננו הכוכבים.

ג'ירונה, פברואר 24.

.

.

מזמן לא כתבתי לך. 
מעולם לא היתה הגלקסיה שאליה הגלית את עצמך קרובה כל כך. מעולם לא  העזת אפילו לקוות שאקרא לך על אף שאת יודעת שאני יודע שאינך יכולה לבוא. ועכשיו את מנסה להפוך את גלגלי הזמן ואת כיוון האנטרופיה ולקיים את הבלתי אפשרי. 

מעטים הם היודעים לנוע בין הצללים ולהלך בדרכי השעבוד כמוך. אני זוכר אותך כורעת לעומק וכולך צמרמורות תשוקות שעוברות כמו שרשראות גיצי אור על ציר התחינה העובר בין הכוס ומפתח הלב. ואז, כששמיכת השליטה הכבדה יורדת אל כתפייך בהילוך איטי לא נותר ממך דבר אלא רק הולם פעימות לב מטורפות כמו להקת תופים רעבים המשחרת לטרף. 

המעבר בין המזג הגאה, הסר וזעף שהיה כה אופייני לך, אל מצב הצבירה של העבד-אישה שנמסה בחביון היד הקשה והנוגשת, היה תמיד מעבר פלאי ומפעים עבורך. להילקח כך, באדנות, בבוז טהור ומצמית היתה לך מאז ומתמיד משאת נפש; חלום רטוב שזקר כלפי מעלה את אגן הירכיים שלך בחיפוש אחר יד שתסטור לו ותחפון ותחפור ותמחץ לך את הכוס שכבר מזמן אינו שייך לך אלא כמוך ושאר חורייך עומד לרשותו. 

אומרים שבמרוצת החומר-זמן מעבר לכל שנות האור וחורי התולעת, שהפכת למלכת ערפיליות קצה היקום חסרות השם. אומרים שמרכבת האש שלך רועמת כשאת חורשת את הרקיעים בחיפוש אחר טרף ואחר הד וצל. אומרים שיופייך מעוור, שקולך שקט כמשק כנפי הצופית וגופך מתפתל כנחש העקלתון. 
ואני, ההלך המספר על שבטי - שאני בנו היחיד - יודע אל מי את עורגת ומהו הרסן שאת נכספת אליו. מה הכבלים שאת רוצה להיכבל בהם. לא רוצה אלא צריכה ומוכרחה וחייבת כלאחר יאוש להיכבל בהם אחרת תימחצי ותתרסקי מעוצמות התשוקה.    
 
...אומרים שזה בלתי אפשרי להפוך את כיוון האנטרופיה. אבל את גאה מדי מכדי לוותר על הדחף להשתעבד ואת אכן תנסי להנדס את המציאות לפי החלום יהיה המחיר אשר יהיה.  

ואם ישנה אחת שתדע איך לתרגם את שפות השעבוד אל המציאות בה את זוחלת ומתפתלת ועוצרת את מחול הזמן  מי היא תהיה אם לא את.

ובין ענני העופרת וגלי הצונמי של לדת שמשות חדשות אני אשב ואמתין.  

בין הצללים.   

.

ברצלונה, ינואר 24. 

.

כל אימת שאת כורעת מתפתלים בתוכך פרפרים שכנפיהם עשויות מקורים של אור ואבק כוכבים. הדגדגן שלך מתעוות ומשדר לך שגם הוא רוצה, לא רק הלב. וכשאת גוחנת לנשק את רגליו וכשאת יודעת שעוד רגע תילָקחי ביד קשה ובלתי מתפשרת נעשה לך קשה לנשום והדופק שלך מזנק לשמיים.

כל אימת שהוא אוחז בציצית שערך ודוחף אותך בגסות אל עבר הזין ודורש ממך באדנות לשרת אותו את מרחפת בעיוורון כי כשהוא הופך אותך לשפחת המין שלו ומתייחס אלייך כמו אל אחרונת זונות הרחוב את רק מרגישה איך הוא מקרב אותך ומרשה לך להתרפק.

כל אימת שאת כורעת עירומה כביום היוולדך ומושיטה ידיים בתחנונים – או בתחתונים – המילים קופצות ומסתלסלות ומתבלבלות לך בתוך הלהט של התשוקה – את יודעת שאת רוצה שיקרע מעלייך בגסות ובפראות כל גילוי של כבוד או גאווה או עקשנות.

כל אימת שאת מגלה שבסוף של כל הסופים מה שאת רוצה הוא לשמוע שהוא בוחר בך להיות לו הלב שלך עומד לנתר ולצאת מהמקום. והכּוּס מחרה מחזיק אחריו.

************************

עִנְיָן שֶל אֲוִירָה

לַח אֲוִיר הַיָּם,

נוֹגֵע וּמְשַחְרֵר שַׁפִירִיוֹת           שְׁקוּפוֹת

נָמוּך בְּתוֹך הַבֶּטֶן,

כְּמוֹ כַּף שֶׁמְעַרְבֶּלֶת

רְסִיסִים שֶׁל אֵשׁ

כּוֹפֶתֶת

וְהַפָּנִים,

הַפָּנִים כְּמוֹ גּוּף עֵירוֹם, כָּבֵד

לְלֹא הַשֶּׁמֶשׁ הַנֶּחְבֵּאת

וְהָכֹּחַ,

כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה

הַמִּתְעָרֵב

הָרוֹדֶה בִּקְצוֹת שָׁדַיִיךְ

מְמוֹלֵל אֶת עוֹר שְׂפָתַיִיךְ

וּמַרְעִיד כְּלָיוֹת וַלֵב.

כְּמוֹ אֶבֶן מְחוּסְפֶּסֶת

בִּתְשׁוּקָה לְהִבָּקַע

אֲתְּ נֶאֱבֶקֶת

לְפָשֵׂק,

הַצֵּל עוֹבֵר וְאֲתְּ זוֹחֶלֶת אַחֲרָיו

חָנוּקָה וּמִתְבַּיֶּשֶׁת

עַד קָצֶה

דְּמָעוֹת רוֹתְחוֹת אֶת תְּשׁוּקָתֵךְ

לִרְקוֹד,

רִיקוּד עֶרְוָוה נִבְקַעַת,

עָלֵי הַלּוֹטוּס הַכּוֹתְרִים

תּוֹכֵךְ בִּנְקִיטָה

כּמוֹ לַחַש נְחָשׁים         נוֹשְׂאִים

רֹאשָׁם לַשֶּׁמֶש,

גַּבֵּךְ צְמַרְמוֹרֶת וְקִידָה.

אַתְּ חוֹר  שָׁחוֹר,

מִילִים וָאוֹר

אֵינָם עוֹזְבִים מִמֵךְ.

הִינָּךְ סִירָה, שְׁבוּרִים הֵם מְשׁוֹטַיִיך

עוֹגְנֵךְ קָרוּעַ וּמוּשְׁלָך

כְּמוֹ צְעִיף הַמִּסְתּוֹרִין

וְצַוָוארֵךְ מוּשָּׁט, סַקְרָן

מְבַקֵשׁ לוֹ יָד לוֹפֶתֶת,

לְצַיֵית לְקוֹל הַצֶּבַע וְהָרוּחַ

הַלּוֹחֵשׁ בָּעֲרֶפֶל הַמִּתְרַחֵק

לְסַמֵּן בַּחוֹל אֶת שְׁמֵךְ,

לָשֵׂאת לַיָּם תְּחִינָה בְּצֵל הַמַּיִם

לְקַבֵּל אֶת מִנְחָתֵךְ

בְּעֵינַיִים רוֹעָדוֹת

וּבִצְהוֹב פְּרָחִים שְׁזוּרִים

בִּשְׁעָרַיִךְ

עוֹלִים יוֹרְדִּים עִם פְּעִימוֹת הַגַּל

וְעִם מִלְמוּל הַדֶּכִי

הַנִּפְרָד

בִּלְחִישָׁה דַּקָּה

כְּמוֹ קוֹל יְמֵי חַיַיִּךְ.

*****************

כל אימת שהסערה שוככת ואת בלגאן אחד גדול עם שיער סתור ופנייך האדמדמות מהסטירות מרוחות בזרע, דמעות ואיפור מרוח ואת מרגישה כמו מדאם בטרפליי שהתפלשה בבוץ הלב שלך קופא כשאת רואה איך הוא מביט בך ואז כשהוא אומר - את כל כך יפה עכשיו - את הופכת לשלולית ונמסה כמו דונג המשתחווה אל הנר.

.

.

הָעֲנָנִים

הָעֲנָנִים

כְּבֵדִים כְּבֵדִים

כְּמוֹ שָׁדַיִּיךְ,

כְּמוֹ הָאֲשָׁמוֹת שֶׁל לַיְלָה

אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁקָרִים שֶׁל יוֹם.

הָעֲנָנִים

תְּפוּחִים, רַכִּים,

כְּמוֹ עֶרְוָותֵךְ

הַגְּלוּחָה, כְּמוֹ נוֹצוֹת עִינוּג

סְפוּגוֹת בְּרֵיחוֹת תְּשׁוּקָה.

הָעֲנָנִים

מְבַתְקִּים בְּאֶלֶם

אֶת בְּתוּלֵי הָאֲדָמָה

מְבַכִּים בַּחֲשֵׁיכָה אֶת כְּאֵבָם

שֶׁל הַיְּלָדִים.

הָעֲנָנִים

יוֹרְדִים נָמוּך,

כַּמָה חֲלָשִׁים הֵם.

אֲפִילוּ מַיִם אֵין הֵם יְכוֹלִים לְהַחֲזִיק.

שוּטִי לָךְ

שוּטִי בְּסַבְלָנוּת

אֶל חוֹפֵי הַחֲמַקְמַקּוּת

וְשָם נְטִי אֶת אָהֳלֵךְ.

עַרְפִילֵי הַבּוֹקֶר

יַעְטוּ לָך גְּלִימָה

יַחְבְּשוּ עֲטָרָה

לְרָאשֵך הַפָּצוּע

עֵת תֵשְבִי

עַל כֵּס מַלְכוּתֵך

הַגַּלְמוּד.

נוּחִי לָךְ

בֵּין חֲבַצָּלוֹת הַמַּיִם,

עֵינַיִיך כְּמוֹ עָשָן

הַגוֹחֵן אֶל פְּנֵי היָם

נוֹשְאוֹת תְּשׁוּקָה

לְמָקוֹם אַחֵר

לְזְמַן אַחֵר.

אֲבָל הַיּוֹם

בְּתוֹך חִיבּוּק

הַמַּיִם וְהַזְּמַן

לֹא נוֹתַר עוֹד סִימָן

שֶפַּעַם הָיִיתְ שֶלִי.

.

.

מהו מעשה השליטה? בפשטות ובישירות, שליטה עוסקת בהכנעה והכרעה ושעבוד שבהם הנשלטת הופכת לצמיתה ומשרתת של הזין. ושליטה איננה שליטה והכנעה איננה הכנעה אם הנשלטת איננה כורעת ומתחננת בעיניים רועדות ולב פועם שיסכימו לשעבד אותה לשפחה. כך לפחות אני מאמין ויודע.

קלישאת בדסם ישנה גורסת שמעשה השליטה הוא מעשה של הענקה. כאשר השולט מסכים אעלק להעניק לנשלטת את חסד קבלת הכניעה שלה. אבל החד-צדדיות הזאת היא רק למראית עין. למעשה, אם השולט איננו שרלטן או כייס אנרגיה – ולא חסר מאלה – אזי האמת היא שהוא נותן את עצמו לא פחות מאשר היא נותנת את עצמה. נכון, הנשלטת מתחננת להישלט והשולט הוא זה המאפשר לה להיכנס לתוך מעגל של אילוף, ענישה ולקיחה באמצעות היד הקשה. אבל לפני כל זה הוא פותח את עצמו וחושף את עצמו לא פחות מאשר היא פותחת את עצמה וחושפת את עצמה; מפני שֶלָקַחַת על עצמך את ההתמסרות והכניעה של אדם אחר פירושו שאתה מעניק כסוּת, חסוּת ועיר מקלט וזה מחייב אותך עד הקצה.

וככל שאת זורקת מעלייך את כל חומות המגן, מעטה שריון אחרי מעטה שריון, ככל שאת מתערטלת ונעשית עירומה, פגיעה, פריכה וכנועה, כך הולכת וגדלה המחויבות של השולט. גדל טווח האחריות שלו. מתעצמים מרחבי ההגנה של הטריטוריות שלו.

אבל לפני כל המלים היפות והמכילות האלו ולפני ההבנה איך מחויבויות כאלה ואחריות כזו מקבלות ביטוי בשטח, מתרחש תהליך פנימי שלו, תהליך רגשי, מנטלי, מהסוג שמפנה את האישיות מהפסים של הרכבת הרוטינית הרגילה ומתיק אותה אל פסים אחרים, פסים שמשנים את החיים.

כי כשהשולט מבין בהוויתו הפנימת את ההשלכות של היותו קשה איתך ואדנותי ומצווה ומעביר אותך להוויה של היותך רכוש אמיתי שלו – הוא מבין בכל הרבדים של נשמתו את העוצמה של המחויבות שיִפּוי הכוח הזה שהוא מקבל  מהנשלטת שאומר -  קח מה שאתה רוצה ומתי שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה. רק קח.

ואז הוא משרטט קוי תיחום ויוצר לך מתחם מחיה ונשימה שאת יכולה לנשום ולהתקיים בתוכו אך רק על פי רצונו וכלליו והוא כובל אותך שם בשרשרת כה כבדה עד אשר היא  הופכת לבלתי נראית ואת מתאהבת בשרשרת הזו כי היא הטוטם החי והרוטט שאת מתפללת אליו ואם הוא יבוא יום אחד וירצה לשחרר אותך ממנה את תתנגדי בכל כוחך, תבכי ותתחנני.

עקב בצד אגודל, פיקסל אחר פיקסל, הוא חותך ומקציע ומשייף ביד קשה ואכזרית ומארגן אותך להתקרב יותר ויותר להיות השפחה הפרדיגמטית שתשרת אותו באופן המיטבי ביותר. אבל, ככל שאת מתקרבת את גם נעשית יותר ויותר שלו וכשאת מתקרבת את גם מתקרבת יותר ויותר אליו. וככל שאת מתקרבת אליו הוא מתקרב אלייך הקירבה הזאת – אני לא מעז לקרוא  לה בשמות דביקים יותר – מפעימה אותו לא פחות מאשר אותך ואם היא פוערת סדק בשריון הנוצץ והנפלא שלו הוא חי עם זה בשלום כי הוא אולי קורע לך את הצורה ובועל כמו כובש מונגולי פראי אבל הוא ימות ולא יתן שתיפגע שערה משערות רֹאשֵׁךְ.

ומי שנמצאים בצד הנכון של הלב יודעים שהם שם לא רק כדי לשעבד שפחה וכדי לרצוע את אזנה למשקוף ושתעבוד את הזין אלא גם כדי להוביל ולהעביר אותה על פני כל מהמורה ובור בדרך. להוות עבורה לפיד מאיר בחושך, מגדלור, מורה דרך, מד זוית ודגל השבט ומה לא.

כי אין נגיעה יותר הדוקה ועוצמתית מהנגיעה הזאת.

זר לא יבין זאת.

.

.

ביקשתְ וחזרת וביקשתְ שאספר לך מה היה שם בלילה של הכוכבים.

אז ככה.

מה היה בדיוק באותו ערב במדבר החשוך מתחת לשמי היהלומים אינני יודע.  לא הייתי שם איתם. אבל אני כן יודע שהוא סיפר לה באמצעות נצנוץ הכוכבים עליו ועליה ועל מערכי הגלקסיות והסודות הסמויים החבויים שם רק עבורו ועבורה בתוך הכיפה הכל כך מוארת שאפשר לראות אך ורק מהמדבר החשוך בלי כל 'רעשי' ומפגעי האור של העיר.

אני יודע שהוא סיפר לה על העבר ועל העתיד ושהיה רגע בו הנהנה בראש ודמעות עמדו בעיניה והיה רגע בו התבוננה לתוך עיניו ואף הן הבריקו.

יותר מזה אני לא יודע ואפילו אם הייתי יודע לא הייתי מספר.

זה סיפור טוב, אמרתְ, אבל אין לו סוף. מה יהיה אחר כך, שאלתְ.

אנחנו נחכה ונראה, אמרתי. הם ורק הם יכולים לדעת מה יבוא להם בחלום.

ורק הם ידעו למצוא את הדרך לחיות אותו.

.

.

ואם קודם לא ידעה איך תוכל לסרב לו באה המילה "עדין" והיתה זו ששכנעה אותה ללכת.

וכשהגיעה השעה 10 והוא שלח הודעה שהוא מחכה למטה, התעטפה בצעיף הסארי שלה ויצאה מהדלת בברכיים פקות ובלב רועד ופסעה אל מעבר לגדת התהום.

העירום הפיזי היה קל לה. גם הנגיעה, אחרי הרגעים הראשונים, הקשים והירידה במורד מדרגות ההיררכיה זרמה ואפילו עינגה אותה. אבל העירום הרגשי שנתבעה לו היה קשה עד בלתי אפשרי עבורה. החומות היו גבוהות מדי, חזקות מדי ומקפלות בתוכן את חוט ההוויה שלה. תהרוס את החומות ומשכת החוצה את חוט החיים.

עקב בצד אגודל הלך והכביד את ידו עליה פורם פה ומאחה שם והיא ידעה אושר עילאי כאשר הרשה לה לענג אותו כי שם היה המקום היחיד בו פגשה אותו כשהוא פתוח לרווחה וחשוף ולהרשות לה לשרת אותו כך היה מבחינתה הסמן האולטימטיבי לקירבה העוצמתית שחשה אי פעם בחייה.

****************

אין שריון כבד יותר מבריקדות הפלדה המכסות על הלב. כל תא בגוף ובנשמה זועק ומתחנן להיפתח ולחוש ולנשום לרווחה אבל אדני המתכת מסרבים להיפער. ואין מסור או סכין או מספריים שיודעים לחתוך או לנתק את אפודי המגן שחונקים את הגרון. ומי שאומרים שמה שלא הולך בכוח מצריך שימוש בעוד כוח לא מכירים אפילו את השיעור הראשון בהלכות העוצמה. 

***************

רק כשהפסיק לדרוש לשווא שתיפתח ורק כשהפסיק לנסות בכוח למוטט את הכתלים של המחנק והאילמות; רק כשבחר לקבל על עצמו את גזירת נדרי השתיקה שהחיים גזרו עליה, אז ורק אז החלו להתמסמס המישקים שבין אבני החומה האימתניות והחל נצנוץ ראשון של שקיפות כמו דורך השחר. אכן, הוא מצא לבסוף את הפירצה בהגנת הברזל: כשלמד לאהוב אותה וכשהבין שהוא אוהב אותה הוא למד גם לאהוב את החומות שהקיפו אותה והיה מוכן לוותר על הריסתן ובלבד שיתאפשר לו לגעת לה בלב ושהיא תוכל בתורה לגעת בשלו. וככל שהיה גדול ממנה בכמה מספרים הרכין ראש בתודה כשהבין שבדרכה המיוסרת גם היא לימדה אותו משהו שהוא לא ידע: שהאהבה היא כל כך שברירית עד כדי כך שרק לה ישנה היכולת לחדור אבן ופלדה ורק היא יכולה לרפא פצעים בתוך הנשמה.

...בחששות גדולים ובחוסר רצון מצידו הביאה אותו הביתה והופתעה באופן דרמטי שאמהּ קיבלה אותו בזרועות פתוחות למרות דיעותיה השמרניות, פרוד – אפילו לא גרוש – מבוגר ממנה, אב לילדים; היא הופתעה ולא הבינה כשאמהּ אמרה לה כבר אחרי מעט מאוד זמן  שהיא מאושרת שהיא מצאה אותו.

שמת לב שאת מדברת כשאת על ידו? שאלה אותה. ולא, היא לא שמה לב.

מהרגע שנכנסתם, אמרה לה אמהּ עם דמעות בעיניים, עבר לך הגמגום כאילו מעולם לא היה. אז איך לא אוֹהַב אותו?

תם אך לא נשלם

.

.

וכשהוא חייך פתאום, בלי אזהרה מוקדמת ובלי שום סיבה, שם ליד מכונת הקפה, והחיוך שלו פיזר נגוהות של קרני שמש גבר בתוכך המחנק ויד גסה חנקה את הציפור הכלואה בך ובכית בתוכך בכי קטוע כי ידעת שאין בך היכולת לצאת אליו ולבקש ממנו שיראה אותך. ואז כל מה שרצית זה שיילך, שייעלם, שיעזוב אותך בשקט ולא יסכן את קיומן של החומות העתיקות העומדות, כמו תמיד, על משמרתן.

***********

היכולת להתבונן ולראות, ל ר א ו ת, לארגן את המבט ההוא שעושה צחוק מכל רנטגן הוא הפלא הראשון ורבע של היקום. כששני ברואים מתבוננים זה בזו וזה אל תוך זו וההיפך וכשהמבטים חותכים  את קו המחסומים שבגב העין וממשיכים להישלח כמו אלומות אור שבאמצעות מערכת נוספת וסמויה של עדשות ניתזים ויורדים כמו ברקים ישר אל תוך הלב. וקול ביקוע מתחיל להתגלגל באותו רגע: בום! והלבבות מאבדים את מניין הפעימות והם נלפתים ונארגים ודואים במהירות האור אל מעבר למילים ומעבר למעשים ואפילו מעבר לשדות השעבוד הנצחיים וחווים שוב ושוב את אותו בום שהורס ומפרק ומרעיד ומזעזע את אמות הסיפים.

איך קרה שהעזת לשחרר מילים לא ברור לך עד היום. איך קרה שקפצת אל המים הקרים? עמוק בבטן האדמה, בתוך החללים שבהם את חיה שפשפו עיניים בתדהמה נוכח החזיון הנדיר: לרגע אחד פערת אשנב בחומה וכשהביט אל תוך עינייך ושאל אותך בפעם הבאה שנפגשתם על יד מכונת האספרסו – נו, לאן הולכים הערב אמרת לו  בלי לחשוב – למקום שקט - ומיד הסמקת כמו עגבניה ורצת משם כדי לא לבכות לפניו.

אחר כך חשבת שהוא חמד לצון או סתם הקניט אותך אבל לקראת סוף היום הוא השאיר לך פתק על השולחן עם המספר שלו וביקש שתעבירי לו את המספר שלך כדי שיוכל לתאם. שמחת שאפשר יהיה להתכתב ולא תצטרכי לדבר אבל דאגת שאולי הוא ירצה לגעת ואת לא סובלת שנוגעים בך.

אלא אם הנגיעה היא חזקה.

************

נשים הן גזע עתיק מגלקסיה רחוקה ואלוהים היא עֵדתי שאני אוהב עד מאוד את גזע יצורי האפלה הבורקת הזה אבל אלוהים לא חננה אותנו ביכולת להמשיג את מורכבותן ולעשות דה-קודיזציה כדי לפענח מה עובר בהן.

************

גם היא, חלק גדול מהזמן, לא היתה מסוגלת לתת לעצמה דין וחשבון על איך ומה היא מרגישה ומה היא חושבת ולמה יש בתוכה מלחמה בלתי פוסקת בין המקום שחושב לבין המקום שמרגיש. והיא, הביישנית הגדולה, שבגיל 22 עדיין היתה הולכת עם אמהּ לקנות חזיות – היא תלך עם אדם זר למקום מוזר של שקט וכוכבים? כי הוא כתב לה – אם מקום שקט ועדין שאפשר לראות ממנו שמיים זרועי כוכבים מתאים לך אז נלך לשם הערב.

ואם קודם לא ידעה איך תוכל לסרב לו באה המילה "עדין" והיתה זו ששכנעה אותה ללכת.

וכשהגיעה השעה 10 והוא שלח הודעה שהוא מחכה למטה, התעטפה בצעיף הסארי שלה ויצאה מהדלת בברכיים פקות ובלב רועד ופסעה אל מעבר לגדת התהום.

.

.

הזמן הוא אשליה אבל אשליה אמיתית לגמרי. הוא לא קיים אבל התנועה שלו קיימת. וככל שהתנועה זרמה החומות גבהו אבל כמו שקורה לפעמים עם אנשים שהעור שלהם שקוף ידעת להסוות היטב את המעגל המשורין שסביבך; למדת לחייך כשצריך ואפילו לחבק ולנשק וכך איש לא ידע להתבונן בך באמת כי באמת אי אפשר היה לדעת שאת שם, עטופה מעבר לחומות.

ועדיין שתקת כשהוא בא.

*****

ולמה דווקא הוא ובמה נבדל מכל אלה שחסמו לך את הדרך כאילו במקרה ורצו לקחת אותך ולא להחזיר? כי המבט שלו לא ביקש ולא רצה דבר וגם לא הבטיח דבר? כי הוא היה קצת גבוה וקצת יפה וקודר וידעת שממנו את לא צריכה לפחד ומיד תקף אותך פחד?

את לא יודעת. אלה שאלות שאת לא רוצה לשאול ולא רוצה לדעת מה ייחשב לתשובות עליהן.

שם, במקום ההוא שבו הגוף שלך הסגיר את עצמו החוצה אל ההמון, שם הצבת רובוט בדמותך שבא בבוקר והלך בערב ועשה מה שצריך והנהן בזמן והכין קפה בזמן ושמר על מקסימום שתיקה ומינימום חיכוך ואלמלא מגע הזהב שלך היה מקומם עליו את כל אלה שהיו בדיעה שזה לא חוקי לא לומר יותר ממינימום מילים ולא לדעת לחייך בזמן. ובעוד הכנפיים הפנימיות מתחבטות בך והגופיף הקטן ששכן ביניהן משווע לצאת ודמעות גדולות וכבדות נחנקות בתוך מסתור עמוק בתוכך היית בחוץ כמו עלווה יבשה נטושה במדבר, וצילה עמום ואינך נודעת אלא כספינקס המיטשטש ברוח של חול ומסמן כאב ואבדן של כל היופי המבוזבז הזה.

אבל אז, כשהוא בא, הזמן עמד מלכת וכל מה שידעת התהפך עלייך. והמבט שלו, לא, הוא לא קרא אותך מבפנים החוצה. יותר נכון היה לומר שהוא עצמו לא הסתיר דבר ואִפשר, אם רצית בכך, לקרוא אותו מבחוץ פנימה. ובאותו זמן הוא לא חייך. לא קנה ולא מכר ולא סימן סיכוי לקירבה ולא אותת ולא משך לך בצמות. אם בכלל הסתמן בו משהו אזי היה זה קמט של סקרנות כמו מבט תמֵה של חיה יפה אשר מטה את ראשה לצד מנסה להבין את אשר לפני עיניה.

בסופו של דבר היה זה מבט ישיר, קשה והיא הסיטה את עיניה. לרגע היה נדמה לה שזה היה מבט שאמר 'אני מכיר אותך, את מהגלקסיה שלי' אבל הוא לא ביקש דבר ולא הציע דבר. היה בו אך שביב של היכרות בנוסח  'את לא זרה לי' ורמז שכסות הרובוט לא עושה עליו כל רושם.

וכשהוא חייך פתאום, בלי אזהרה מוקדמת ובלי שום סיבה, שם ליד מכונת הקפה, והחיוך שלו פיזר נגוהות של קרני שמש גבר בתוכך המחנק ויד גסה חנקה את הציפור הכלואה בך ובכית בתוכך בכי קטוע כי ידעת שאין בך היכולת לצאת אליו ולבקש ממנו שיראה אותך. ואולי התרחש כל זה רק בראש שלך אבל אם היתה זו מתנה ידעת שאינך יכולה לקבל אותה.

ואז, כל מה שרצית זה שיילך, שייעלם, שיעזוב אותך בשקט ולא יסכן את קיומן של החומות העתיקות העומדות, כמו תמיד, על משמרתן.

https://www.saudek.com/en/sara/fotografie.html?r=2016-2020&typ=f&l=0&f=1026

סאודק

המשך יבוא