.
אֶלֶגְיָה
פברואר הוא חודש לידתה של ר. בת מזל דגים. ר., הלא היא בת הים הכחולה נפטרה לפני ארבע וחצי שנים ואני מניח שמספר האנשים שזוכרים אותה כאן הולך ומתמעט. בת הים – יש מי שקראו לה בחיבה בת-ים - היתה בחורה מלאה. היא עצמה הגדירה את עצמה כשמנה. היא היתה שמנה מינית מאוד ונשלטת מאוד. היא היתה שמנה עם פנים יפים מאוד ועיניים ירוקות כמו אבני ברקת אבל החלק הכי יפה בה היה הלב. ר. – היא לא ידעה בכלל – היתה האדם הטוב ביותר שהכרתי מימי. היא לא התעניינה בפילוסופיה או בפוליטיקה, היא קראה ספרים עם כותרות של אותיות מוזהבות ובולטות ואהבה את החברים של נטשה. ואל תטעו; היא היתה רחוקה מאוד מלהיות אהבלה, מיינד יו. היא היתה גאון במתמטיקה ושחקנית שחמט פנטסטית. מעולם לא העזתי לשחק איתה כי ידעתי שהיא תקרע לי את הצורה. לקרוע את הצורה היה התפקיד שלי.
ר. היתה אחות מוסמכת ולא היה איש בבית החולים – אנשי צוות, רופאים, חולים שלא היה מאוהב בה.
ר. היתה אחות רחמניה וכשבא לי להצחיק אותה כיניתי אותה אחות חרמניה.
ר. היתה בת יחידה להוריה והיא לא היתה אמורה למות בגיל צעיר אבל העצב לא לוקח שבויים.
ר. - יותר מכל אדם אחר שהכרתי - הלכה תמיד ובלי פחד בצד הנכון של הלב.
ר. היתה בדרכה המיוחדת הכי It Girl שיש.
את הסיפור הבא כתבתי הרבה זמן לפני שאפילו הכרתי אותה אבל אני מביא אותו לכאן היום בשבילה. לכבודה ולזכרה.
ואל תשאלו אותי על מה ועל מי זה כי אין לי מושג.
*******************************
"....תמיד חשבתי שאיך זה יכול להיות, אתה הרי רק בן אדם, סתם בן אדם שהגורל הקרה בדרכי, טוב, אולי לא סתם, אבל איך זה שהפכת להיות האור והחושך והשמיים והארץ עבורי...." ?
*************************
אם הזמן הוא מימד הרי שהוא מתעקם סביבנו ועוטף אותנו בחושך שלו, סורג צעיף על עינינו ולוחש דברי פיתוי שמתעים אותנו אל האפלה.
לאינסוף אין התחלה, רק נקודות מיפגש אקראיות שבאות מהריק והולכות אליו.
מעגלי התנועה של הגלקסיות הן מבוך הבולע את עצמו לתוך חור שחור, המוזיקה של היקום מתפתלת והאהבה צורחת לנו באוזן וקורעת אותנו לגזרים.
***********************
...אני כבר לא יודעת מה מוקדם ומה מאוחר, הסתיו כל כך מעמיק את אחיזתו והימים נמוגים כל כך מהר ובתוך הצללים המעמיקים אני בקושי זוכרת מתי הָיִיתְ אֲתְּ ומתי הייתי אני.
מעולם לא פגשתי אותךְ; אֲתְּ הָיִיתְ איתו בחיים ואני, חיי יצאו מחייו, אבל אני יודעת עלייך הכל.
אני רואָה את עינייך המתרחבות כשאֲתְּ רואה איך הוא בוצע את המנגו כקוסם, איבחות הסכין המהירות, הפרי הנפתח וחושף את עצמו כמו שהייתְ מרגישה את הכּוּס שלך נפתח לקראתו כשהיה מכה באצבע צְרֵדָה, נפתח ומתמלא בנקטר הענברי הזה בעוד הגרון שֶׁלָךְ נחנק מריגוש נוכח הפלא הזה שלעולם לא הצלחת להבין. איך הצליח לאלף ולתכנת לא רק את ליבך ונשמתך, אלא גם את העיניים, הגרון והכּוּס וחור התחת שלך – שהרי כולם הוצאו מתחום השליטה שלך ואולפו לרטוט ולפעום באופן עצמאי עם נקיפת האצבע המסויימת מאוד הזאת. ואז, היה גם המבט, המבט המסויים מאוד הזה שליווה את נקיפת האצבע, מבט שהיה מצמית אותךְ ומפריח אלפי פרפרים מיקרוסקופיים עמוק בתוכֵךְ, ותמיד היה גם מתמיה אותך ומעיר את הקול הזה שיושב בירכתי המחשבות שלךְ ושואל: איך לעזאזל הוא עושה את זה?
...אני בוכָה במחשכים וחושבת עלייךְ אוהבת אותו. שקט לי כשאני רואה בעיני הסומות איך אֲתְּ עוטפת אותו בהתמסרות שלךְ, איך ליבֵּךְ פועם עם שלו ואיך ידו הקשה מוצאת ניחומים בהתפשקות הרועדת שלךְ. שקט לי.
לפעמים אני מתנחמת בכך שאהבתךְ הביאה אותו לגעת בָּךְ ולמשול בּךְ ושיָדַעְתְּ למשוח בצרי את פצעיו והגם שלא העלו ארוכה, אני יודעת שלרגעים ארוכים, ימים ואולי אף שבועות גירשת את העצב מליבו.
ועל כך אני אוהבת אוֹתָךְ. על כך אעבור בשקט את סאת הנדודים השמורה עבורי באמתחת הגורל, עד אשר יבוא זמני.
עד מסע כל הגלקסיות.
עד אשר אהיה שוב לרגליו.
***********************
אני כבר לא יודעת מה מוקדם ומה מאוחר, הסתיו כל כך מעמיק את אחיזתו והחיים נמוגים כל כך מהר ובתוך הצללים המעמיקים אני בקושי זוכרת מתי חייתְ ואיך היו עיניו משנות את צבען בשמש...
ואם תקומי ואם תבואי ואם תיקרי בדרכי אאמץ אותך אל ליבי ואקרא לך – אם ואחות. ואם תשלבי בי את ידייך ותמשכי אותי לרקוד, אני ארקוד איתך, לאט ובחושניות או פראי ודוקר.
איך שתרצי. איך שאת אוהבת.
כי כשאחבק אותך יבוא בי ריחו מגופך.
וכשאבכה תראי את דמותו בדמעותי.
ודמותי שלי תישקף אלי מחלומך.
****************************
לאינסוף אין התחלה, רק נקודות מיפגש אקראיות שבאות מהריק והולכות אליו. המוזיקה של היקום מתפתלת והאהבה לוחשת לנו באוזן, רוקמת את גופינו בקורים של אור ירח ורושמת בתוך גוש השיש הנפתח כמו פרח מילים שאינן לתשמיש אלא לנוי בלבד...
פרפרי הערגה יקשטו את עורךְ
פרחי השקט יישזרו בשערךְ
ואהבתי תעטר את ליבךְ.
.
