מכתבים לקורדליה

.

כל מה שאת יודעת זה שאת מכושפת עד הקצה.

כל מה שאת יודעת הוא שתתני כל מה שיש לך אם רק יירק לכיוון שלך.

כל מה שאת יודעת הוא שהכל פתוח עבורו. הכל. שייקח אם הוא רוצה או שיזרוק אם בא לו.

ואת המומה ומזועזעת מכמה שאת שפוטה.

רק המחשבה איך הוא זורק אותך אחרי ששירתת אותו כל הלילה ואז אחרי שכבר כמעט הגעת הביתה וכמעט אזלו לך הדמעות הוא מתקשר ומצווה עלייך לחזור.

כמו ואקום ששואב ממך הכל ומשאיר רק פעימה וריאות שמתחננות לאוויר.

וכל מה שאת יודעת הוא שלא נשארת בידייך שום ברירה.

"אנחנו יצורים של אור" הוא אמר פעם "אנחנו דואים אל השמש ומעלים לה את עצמנו קרבנות" הוא כתב ואת ידעת שהוא כותב אלייך.

כל מה שאת יודעת הוא שהוא אל השמש שלך.

יוֹם אֶחָד הַשֶּׁמֶשׁ הוֹדְתָה:

אֲנִי רַק צֵל.

 הַלְּוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי לְהַרְאוֹת לְךָ

אֶת הַזֹּהַר הָאֵין־סוֹפִי

שֶׁמַּסְתִּיר אֶת דְּמוּתִי הַבּוֹהֶקֶת!

הַלְּוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי לְהַרְאוֹת לְךָ,

כְּשֶׁאַתָּה בּוֹדֵד אוֹ בַּחֹשֶׁךְ,

אֶת הָאוֹר הַמַּדְהִים שֶׁל הַהֲוָיָה

שֶׁלְּךָ עַצְמְךָ!

שמס-א-דין מוחמד חאפז שיראזי 

תרגום נמרוד ברוש

.

.

את חולמת ובחלומך את ממררת בבכי. את בוכה בלא קול רק דמעות לוהטות נדחקות מתוך עינייך.

תוך כדי שינה את יודעת שעינייך באמת זולגות. ואת לא יודעת אם את בוכה מעצב או מאושר.

את אומרת לו בחלום, תעשה בי כל מה שאתה רוצה. אם החיים בחוץ הכעיסו אותך ואפילו גרם של עצב ייפרד ממך אם תוציא עלי את כל הכעס – תרביץ לי. קרע לי את הצורה. תירק. תשפיל.תאנוס. הכל שלך.

תעשה בי הכל, את אומרת ואת בוכה כי את יודעת שזה חלום וכי את כל כך רוצה שיבוא.

אין בעיני דבר שיותר ראוי לבוז מגבר שמוציא את העצבים שלו על מישהו אחר. בפרט לא על הנקבה שלו, הוא אומר ואת מתכווצת בכּוּס פנימה נוכח המילה "נקבה".

ועדיין, הוא אומר, אני גאה בך. בצורך שלך לענג ולגרום אושר. בצורך שלך להפוך את עצמך למזבח. בצורך שלך להיות הקרבן העקוד, להיות הכוהנת הגדולה של אל השמש שאת הנתינה הנרצעת שלו ובאותו זמן להיות גם הסכין שננעצת בידיה הישר אל מפתח הלב שלך.

את חולמת ובחלומך את מדמה לשמוע אותו עולה במדרגות. בחלומך נחטף ממך כל האוויר ואת שוכבת משותקת מריגוש וצמרמורות עוברות בך.

בחלומך דמעות ניגרות מעינייך העצומות ואת לא יודעת אם את בוכה מעצב או מאושר.

בחלומך שפתי הכּוּס שלך מתנפחות ולחות שמנונית מציפה אותו.

פאבלובה.

.

.

גע באבן הצבע וכאילו נגעת בלולאת קרן אור.

גע בניצוצות הצור ושא את עוצמתם אל תוך האמצע.

גע ברעם. בברק. והתערסל בחיקם השמיימי.

גע או אל תיגע. אחת היא לי. החשמל הוא של הָאָרֶץ ואם תרצה או לא תרצה נגזר עליך לקחת בו חלק.

*******************************

פעם, מזמן, כתבתי שורה: 'רַק מִי שֶׁהָיָה בּתוֹך כּוּס מְבַעֲבֵּע הַנּוֹשֵא קוֹלוֹ בְּתַחֲנוּנִים יוֹדֵע אֶת טַעַם הַדֶּרֶך לְגַן עֵדֶן'. וזו היתה אמת לשעתה. אבל היום אני יודע שמה שהכי חשוב הוא שהלב הוא זה  שיהיה מבעבע. ומתי הלב שֶׁלָךְ מבעבע? כשאת עדה, כמו צופה מהצד, להכנעה שמכניעים אותך. לדרך שבה מפתח הלב שלך שואב כמו ואקום את גישושיות השעבוד. ובהתחלה אין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לעצור את זה ואת מצייתת כאילו חייך תלויים לך מנגד. ואכן הם תלויים לך מנגד. אבל אחר כך – בדיוק כמו שאמרתי לך מראש, צעד אחר צעד - את כבר לא רוצה שיהיה ואפילו גרגר אחד של סיכול שיעצור את זה. ועוד אחר כך אחד – את מוצאת את עצמך מתחננת שאסכים להיות שוב קשה איתך. מתחננת שארשה לך לזחול. מתחננת שארשה לך לזחול ולעבוד את הזין.

ואת מבינה עם כל סיבוב של הבורג הנעוץ בקרבייך שככל שמתקרבים אל האופק כך הוא נהיה עמוק יותר וכי מעגל הצומח מתוך מעגל הצומח מתוך מעגל יוצרים מבנה לולייני שרגליו על פני הקרקע וראשו במעמקים וסופו מי ישורנו.

*******************************

גע באבן החדה כשׂרטון וצבע אותה באדום.

פְּעַם עם האבן הטמירה וצפה בה פועמת יחד איתך.

נוּח לך במצע הערפל של הענן המכסה את ההר כמו מים לבנים.

גע בענן ותלמד את דברי ימי הרכּוּת. וזכור: העוצמה העליונה נלחשת ולא נצעקת.

ואין דבר רך יותר מזין קשה כפלדה.

*******************************

הדאו דה ג'ינג אומר שהשליט האמיתי מוביל את נשלטיו מאחור. ומי כמוך יודעת את זה כשאת נבעֶטֶת ארצה ונבעֶלֶת בעילה קָשָׁה בחור התחת. ועולה בך המחשבה הסמוקה והרטובה שאם היו אומרים לך פעם שיבוא יום ותכרעי על ארבע – מפַשֶׂקֶת ופוערת ונדפקת בתחת – ואז,  כשהזין יתחיל לפרכס ולהתכווץ ולהתיז אל תוכך זרע רותח שתרגישי את האושר החריף והמבקֵעַ הזה – היית חושבת שהם מטורפים.

פעם כתבתי שהשליט האמיתי הוא המנהיג. המורה, מורה הדרך. ועוד הוספתי וכתבתי שהמנהיג הוא זה שמוביל אותך בבטחה בדרך חתחתים ולוקח אותך הביתה. אל הבית. וזו היתה אמת לשעתה. אבל היום אני יודע שהשליט, המנהיג האמיתי, לוקח אותך לא אל הבית אלא מן הבית.

מה שעושה המנהיג,  מורה הדרך, זה שהוא מוציא אותך מהבית. הוא שולף אותך מאיזור הנוחות שלך ומעמיד אותך בנסיון אחרי נסיון, מאלף, מקציע ושומר עלייך עֵרָה ומוכנה.

שהרי מה זה מורֶה? מורה הוא מי שמראה. והוא מי שמטיל מורא. אבל קודם כל ואחרי הכל מורֶה הוא זה שמצווה. מורה הוא מי שנותן את ההוראות.

וכל מה שאת רוצה וכל מה שאי פעם רצית הוא שיתאפשר לך לציית.

.

.

גע באבן הצבע.

חֲשִֹּׁוק בה.

הרעד אותה.

גע.

****************

אנשי ההרים מטפחים את חגוי הסלע כמו בעלי הבתים המטפחים את הדשא האמיתי או המלאכותי שמלחך במסכּנוּת את הדֶקים המפונפנים שלהם או משטחי האבנים המשתלבות שבירכתי החצרות.

חגוי הסלע, הצורים, הנקיקים שאין בהם מרחב פנוי למדרך אדם שלא לדבר על משכן של קבע,  נראים לכאורה אפורים או חומים ממטחוי מרגלות ההרים ואיש מלבד אדונֵי ההר איננו עד לאינסוף הגוונים המעטרים את אוכפי האבן. רק העיטים המרחפים ממעל, הסרים למשמעת אדוניהם, יודעים שהצוקים אינם אלא תפאורה והסוואה למישורי גן עדן של סבך מטפסים ומפלי מים ומבוכי קני סוף ועלווה המתפרשת על חודי האבן כמו גלי דכי קטנים המרפדים את עצמם לשטיח תחת רגלי ההרריים.

איש ההרים מחזיק קצר את נשותיו. זה לא עניין של זין וכּוּס. זה לא עניין של כבלים ושִביה. זה עניין של אדנות וכפיפוּת שמתקיימים במרחב של עוצמה. את כפופה לו מהרגע שקלטת שהוא דורש אותך לעצמו. "Claim"  היא המילה המדויקת כאן וצריך לשמוע אותה נלחשת בקולות של הד ורעם כדי להחיש באמת את פעימות הלב. וכשהוא דרש אותך, תבע אותך לעצמו - נלקחת עוד לפני שידעת את זה, עוד לפני שהבנת מה זו הלפיתה הזו שאת חווה במפתח הלב.

וגם אם לא היית בטוחה שזה מה שאת מחפשת. וגם אם לא היית בטוחה שזה באמת המקום שלך. וגם אם לא באמת היית בטוחה שזהו האיש של חייך – התביעה הזאת, הדרישה חסרת הפשרות הותירה אותך, חסרת נשימה וחסרת אונים. איך זה יכול להיות? את שואלת. איך זה ייתכן?  אבל רק את יכולה לדעת כי רק לך ניתנה היכולת להכיר את מי שבאמת נועד להכניע אותך אל מרמס רגליו.

***************

גע, גע באבן הצבע והַקְסֵם את היקום ליפול לרגליך.

גע באבן הצבע ותיוולד עירום וחלק וגיבור.

גע באבן. גע בה ודע כי היא שלך.

חֲשֵּק אותה.

חֲבֵּק אותה.

*************************************************

אם היה לי מקום רק לתמונה אחת הייתי מוחק את צילום העירום נוטף הזימה שלך ומשאיר רק את הפורטרט עם העיניים הנכונות שלך עטורות קמטי הצחוק וקוי העצב.

אם היה לי מקום רק למעשה אחד הייתי מוחק את הדרך שבה את זוחלת אל הזין שלי ומשאיר רק את הקטע ההוא שבו את שמה ראש והוא מרגיש כמו חיבוק של נוצות על הצווואר שלי בין הפנים והכתף.

אם היה לי רק מקום אחד הייתי שומר לך אותו ואומר לכל מי שהיתה מנסה, סליחה, אבל יושבים כאן, המקום הזה תפוס.

גע, גע באבן הצבע והנח לה להיבקע ולהתפשק בפניך כמו כַּלַּת המשיסה שלך, השבויה העירומה, הפראית והנוטפת הקשורה למוט האוהל העבה כמו טוטם של זין ענק ובמחיר חייה לא תרשה לאיש, גם לא לך, לבתק את עבותותיה ולשלח אותה לחופשי.

אם היה לי מקום רק לנגיעה אחת הייתי מרשה לך אותה, אי שם מתחת לשולחן שלי מקום שם פרכוס חזק פועם בך ושם את מתייסרת באִשָּׁן של תשוקות מעמקים.

אם היה לי מקום רק למלוכה אחת הייתי מאלף אותך להיות השפוטה של הכתר. כלבת השמירה של הזין והזונה של חצר המלכות.

*************************************************

.

.

אִם הָיָה לִי מָקוֹם הָיִיתִי יְכוֹלָה לִנְשֹׁם; הָיִיתִי יְכוֹלָה לִחְיוֹת; הָיִיתִי נוֹתֶנֶת לְךָ לָקַחַת מִמֶּנִּי הַכֹּל. אִם הָיָה לִי מָקוֹם הָיִיתִי שׁוּב מְחַבֶּקֶת אֵלַי אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ כְּמוֹ אָז, כְּשֶׁהָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ הִתְמַלְּאוּ דְּמָעוֹת.

.

גַּע בִּי

גַּע בִּי. בְּבַקָּשָׁה.

בְּבַקָּשָׁה...

.

.

אני רוֹצָה שידעו שלאהובתי היה את החיוך הכי יפה בעולם, ושהיא לא פגעה באיש*

הלכתי אתמול ברחוב. כמעט לא שמתי לב אבל פתאום מצאתי את עצמי עובר במעין מאהל של משפחות חטופים באמצע הרחוב. בין הדגלים ותמונות החטופים והשלטים היו שם שתי נשים רק שתי נשים שעמדו עם הגב לרחוב ועם הפנים. משהו פתאום חלף בי כשעברתי שם ואמרתי בקול רם "יישר כוח" הן הסתובבו אלי וחייכו חיוך עצוב ואמרו משהו שלא הבנתי אבל ידעתי שהודו לי. התחלתי לצעוד הלאה אבל אחרי שתי פסיעות הסתובבתי וסימנתי לאחת מהן שעוד התבוננה לעברי עם היד על הלב לאמור – הלב יוצא אליכן. והיא סימנה לי עם היד על הלב בחזרה.

כמעט בלי לדעת מה אני עושה חזרתי וניגשתי אליהן ופתאום מצאתי את עצמי מתחבק איתן בחזקה כאילו היו אחיותי האבודות. מאיפשהו צף ועלה בי בכי וגם בהן כי פתאום מצאנו את שלושתנו בוכים בכי תמרורים. שתי נשים, יחסית מבוגרות שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כן? ואני, ששכחתי כבר מתי בכיתי בפעם האחרונה.

אף מילה לא הוחלפה ואחרי רגע התנתקתי מהן, הסתובבתי והמשכתי ללכת. הן הבינו.

כששחזרתי את זה אחר כך חשבתי שזה היה אירוע של מעשה נתינה. נתינה הדדית. הן נתנו לי משהו ואני נתתי להן משהו. אבל הבוקר התעוררתי וחשבתי קצת אחרת. בבוקר היה נראה לי שזה לא היה מעשה נתינה אלא מעשה נגיעה. מי שיודע יודע ומי שמבין מבין וגם אי אפשר להסביר – נגיעה היא כל כך הרבה יותר עוצמתית ומטביעה רושם מאשר נתינה (אם כי ייתכן שנתינה איננה אלא מקרה פרטי של נגיעה).

אתם מבינים, הן הכניסו אותי פנימה והרשו לי לכאוב את כאבן. הן הסמיכו אותי להשתתף איתן ואני רואה בזה כבוד גדול. והכי חשוב: הן פתחו לי אשנב למקום שבין לדעת אותו ובין לחוות אותו ישנם כל ההבדלים שבעולם.

בעד שום הון שבעולם לא הייתי מרשה שיכאיבו לי כך בנסיבות אחרות. אבל כאן, דווקא כאן אני מוצא לנכון לשתף אתכם בהכרת התודה שמציפה אותי מאז אתמול.

*נופר סבג נפרדת מאהובתה דניאל כהן במילים היפות ביותר שנתקלתי בהן מזה זמן רב.

(דניאל כהן ז"ל נרצחה במסיבת הנובה יחד עם יוחאי, החבר הכי טוב שלה. זוגתה, נופר סבג מספרת שעמדה להציע נישואין לדניאל בטיסה לאמסטרדם שעמדו לנסוע אליה יחד אחרי הנובה).

.

.

פעם.

When you're down and troubled
And you need some lovin' care
And nothin', nothin' is goin' right
Close your eyes and think of me
And soon I will be there
To brighten up even your darkest night

You just call out my name
And you know, wherever I am
I'll come runnin'
To see you again
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there

פעם, לפני שניים או שניים וחצי מחזורי חיים כשמאדים שוב ניצב בתשעים מעלות אל פלוטו ונהר הזמבזי עלה על גדותיו יום לפני הירח המלא של חודש שַעְבַּאן, אמרת לי שכל מה שאני צריך לעשות זה לקרוא לך ואת תבואי בריצה. תמיד.

פעם, כשאמרתי לך להישמר מפני כייסי האנרגיה הבוזזים כמו קניבלים את פיסות הלב שלך כמו נשרי ההימאליה של ספר המתים הטיבטי אמרת לי בעצב שזו הקארמה שלך, להיות טרף לנוכלים ולא להיות אור למלאכים.

פעם, כששמעת את אום כולת'ום שרה אל אטלאל ואמרת לי שהיא שרה עלייך אמרתי לך שאת כמו עוף החול ושמתוך ההריסות את תמיד קמה לתחייה, ענית לי, כן, אבל כל פעם נוסף לו מחזור חיים שלם של עצב ומה הטעם לקום שוב לתחייה אל תמונות הכאב המכבידות והולכות.

.

הוֹ לִבִּי אַל נָא תִּשְׁאַל הֵיכָן הָאַהֲבָה
מִגְדָּלִים מִדִמְיוֹן הִיא הַיְתָה וְאֵינֶנָה.
הַשְׁקֵנִי, אַחַר לְגֹם עַל שְׂרִידֵי חָרְבוֹתֶיהָ
וְסַפֵּר עָלַי כְּמוֹ הַדֶּמַע שֶׁסִּפֵּר עָלֶיהָ
אֵיךְ הָלְכָה הָאַהֲבָה וְכָבְתָה לָהּ
וְהָפְכָה אַךְ מִילִּים שֶׁל יָגוֹן מְיַסֵּר

.

פעם, כשגילית שאין מסע שעבוד אחד אלא מסעות רבים וכשהבנת שאין סכר לנתינה ושבורג ההכנעה מעמיק עוד ועוד וכל פעם נולד אופק כריעה חדש שרת לי את השיר האהוב עלייך וביקשת באותה נשימה שאעשה בך כל מה שליבי חפץ.

If the sky above you
Grows dark and full of clouds
And that old north wind begins to blow
Keep your head together
And call my name out loud
Soon you'll hear me knockin' at your door

You just call out my name
And you know, wherever I am
I'll come runnin', runnin', yeah, yeah
To see you again
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there, yes, I will

פעם כשנהיה שוב אבק כוכבים את תגלי שכל פצעייך העלו ארוכה וכאבך אינו אלא זכרון עמום. ואז את תבקשי לרחף מתחתי ולהיות לנצח ה-יִין שלי ושאהיה לך תמיד ה-יָאנְג. ואני אענה לך שאני הנני גם היִין וגם היָאנְג וכך גם את. ואני אוסיף שביקום הגדול אין מעל ואין מתחת ישנם רק הכוח המושך והכוח הנמשך וישנו הצ'י, העונד קולר של נתזי אור לצוארך. 

Now, ain't it good to know that you've got a friend
When people can be so cold?
They'll hurt you, yes, and desert you
And take your soul if you let them
Oh, but don't you let them

You just call out my name
And you know, wherever I am
I'll come runnin', runnin', yeah, yeah
To see you again
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there, yes, I will

פעם.

.

אל אטלאל:

מילים: אברהים נאג'י

תרגום: סלמאן מצאלחה

You Got a Friend

קרול קינג

.

.

"תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ
הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק

קלישאת בדסם חבוטה גורסת מצב שבו שולט חופר לנשלטת ואומר לה את לא שווה שיזיינו אותך בכּוּס. את שווה רק לזיון בתחת. אם הוא גם כייס אנרגיה אזי יאמר 'ראויה' במקום 'שווה', כדי להיראות מתוחכם.

ויש אווזות פותות שקונות את זה. שמסכימות להיכנס למערכת יחסים – בואו נקרא לילדה בשמה האמיתי – למלכודת פתאים – שבה היא לא נחשבת והצרכים שלה מוגדרים על ידי נוכל.

כי גברים אמיתיים, גם אם הם סוטים, אוהבים אשה גומרת.

גברים אמיתיים אוהבים לראות אישה גומרת. אוהבים לראות את העיניים שלה נפערות בהשתאות מיוחמת ברגע שהיא נחדרת ואוהבים לראות אותה נחרדת כשהיא מבינה שהזין שלו מנהל עכשיו את העניינים עבורה ומוביל אותה בדרך שעוד רגע תהפוך עבורה לדרך ללא מוצא: דרך שנגמרת בפיצוץ. או בביקוע. או בפירכּוּס.

כי גברים אוהבים, מה זה אוהבים? נטרפים כשהם מרגישים איך הכּוּס מתחיל בסדרה של התכווצויות בלתי נשלטות ואם הוא גבר רגיש ולא בהמה – כלומר בעל עור רגיש – הוא יכול לחוש את הסדרה של המתזים הכמעט בלתי מורגשים שאופפים את הזין שלו כמו בג'קוזי בזעיר אנפין.

ויש שם רגע, ורגע הוא הרי יחידת זמן בלתי מדידה, נאמר, שבריר ארוך של שניה, שהיא לגמרי לגמרי שלך – גם אם אתם ונילים הֶטֶרוֹ-חנוניים להחריד. אבל אם אתם בדסמיים אז בכלל. אז הבָּרִיח ננעל בנקישה, שטרי המכר נחתמים והצ'אקרה השניה שבמורד הבטן מתעוותת ומפרכסת ומרגישה כמו לוע של תותח נפוליאון ברגע שכדור הברזל הרותח נורה מתוכו.

ואז אנחנו נותרים רק עם השאלה אם אתה ראוי בכלל לזיין בכּוּס או רק בתחת.

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ
הֵשַׁבְתִּי לוֹ
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי
בָּרוּךְ הַבָּא"

אווה קילפּי

תרגום רמי סערי

.

אֶלֶגְיָה

פברואר הוא חודש לידתה של ר.  בת מזל דגים. ר., הלא היא בת הים הכחולה נפטרה לפני ארבע וחצי שנים ואני מניח שמספר האנשים שזוכרים אותה כאן הולך ומתמעט. בת הים – יש מי שקראו לה בחיבה בת-ים - היתה בחורה מלאה. היא עצמה הגדירה את עצמה כשמנה. היא היתה שמנה מינית מאוד ונשלטת מאוד. היא היתה שמנה עם פנים יפים מאוד ועיניים ירוקות כמו אבני ברקת אבל החלק הכי יפה בה היה הלב. ר. – היא לא ידעה בכלל – היתה האדם הטוב ביותר שהכרתי מימי. היא לא התעניינה בפילוסופיה או בפוליטיקה, היא קראה ספרים עם כותרות של אותיות מוזהבות ובולטות ואהבה את החברים של נטשה. ואל תטעו; היא היתה רחוקה מאוד מלהיות אהבלה, מיינד יו. היא היתה גאון במתמטיקה ושחקנית שחמט פנטסטית. מעולם לא העזתי לשחק איתה כי ידעתי שהיא תקרע לי את הצורה. לקרוע את הצורה היה התפקיד שלי.

ר. היתה אחות מוסמכת ולא היה איש בבית החולים – אנשי צוות, רופאים, חולים שלא היה מאוהב בה.

ר. היתה אחות רחמניה וכשבא לי להצחיק אותה כיניתי אותה אחות חרמניה.

ר. היתה בת יחידה להוריה והיא לא היתה אמורה למות בגיל צעיר אבל העצב לא לוקח שבויים.

ר. - יותר מכל אדם אחר שהכרתי - הלכה תמיד ובלי פחד בצד הנכון של הלב.

ר. היתה בדרכה המיוחדת הכי It Girl  שיש.

את הסיפור הבא כתבתי הרבה זמן לפני שאפילו הכרתי אותה אבל אני מביא אותו לכאן היום בשבילה. לכבודה ולזכרה.

ואל תשאלו אותי על מה ועל מי זה כי אין לי מושג.

*******************************

"....תמיד חשבתי שאיך זה יכול להיות, אתה הרי רק בן אדם, סתם בן אדם שהגורל הקרה בדרכי, טוב, אולי לא סתם, אבל איך זה שהפכת להיות האור והחושך והשמיים והארץ עבורי...." ?

*************************

אם הזמן הוא מימד הרי שהוא מתעקם סביבנו ועוטף אותנו בחושך שלו, סורג צעיף על עינינו ולוחש דברי פיתוי שמתעים אותנו אל האפלה.

לאינסוף אין התחלה, רק נקודות מיפגש אקראיות שבאות מהריק והולכות אליו.

מעגלי התנועה של הגלקסיות הן מבוך הבולע את עצמו לתוך חור שחור, המוזיקה של היקום מתפתלת והאהבה צורחת לנו באוזן וקורעת אותנו לגזרים.

***********************

...אני כבר לא יודעת מה מוקדם ומה מאוחר, הסתיו כל כך מעמיק את אחיזתו והימים נמוגים כל כך מהר ובתוך הצללים המעמיקים אני בקושי זוכרת מתי הָיִיתְ א‏ֲתְּ ומתי הייתי אני.

מעולם לא פגשתי אותךְ; אֲתְּ הָיִיתְ איתו בחיים ואני, חיי יצאו מחייו, אבל אני יודעת עלייך הכל.

אני רואָה את עינייך המתרחבות כשאֲתְּ רואה איך הוא בוצע את המנגו כקוסם, איבחות הסכין המהירות, הפרי הנפתח וחושף את עצמו כמו שהייתְ מרגישה את הכּוּס שלך נפתח לקראתו כשהיה מכה באצבע צְרֵדָה, נפתח ומתמלא בנקטר הענברי הזה בעוד הגרון שֶׁלָךְ נחנק מריגוש נוכח הפלא הזה שלעולם לא הצלחת להבין. איך הצליח לאלף ולתכנת לא רק את ליבך ונשמתך, אלא גם את העיניים, הגרון והכּוּס וחור התחת שלך – שהרי כולם הוצאו מתחום השליטה שלך ואולפו לרטוט ולפעום באופן עצמאי עם נקיפת האצבע המסויימת מאוד הזאת. ואז, היה גם המבט, המבט המסויים מאוד הזה שליווה את נקיפת האצבע,  מבט שהיה מצמית אותךְ ומפריח אלפי פרפרים מיקרוסקופיים עמוק בתוכֵךְ, ותמיד היה גם מתמיה אותך ומעיר את הקול הזה שיושב בירכתי המחשבות שלךְ ושואל: איך לעזאזל הוא עושה את זה?

...אני בוכָה במחשכים וחושבת עלייךְ אוהבת אותו. שקט לי כשאני רואה בעיני הסומות איך אֲתְּ עוטפת אותו בהתמסרות שלךְ, איך ליבֵּךְ פועם עם שלו ואיך ידו הקשה מוצאת ניחומים בהתפשקות הרועדת שלךְ. שקט לי.

לפעמים אני מתנחמת בכך שאהבתךְ הביאה אותו לגעת בָּךְ ולמשול בּךְ ושיָדַעְתְּ למשוח בצרי את פצעיו והגם שלא העלו ארוכה, אני יודעת שלרגעים ארוכים, ימים ואולי אף שבועות גירשת את העצב מליבו.

ועל כך אני אוהבת אוֹתָךְ.  על כך אעבור בשקט את סאת הנדודים השמורה עבורי באמתחת הגורל, עד אשר יבוא זמני.

עד מסע כל הגלקסיות.

עד אשר אהיה שוב לרגליו.

***********************

אני כבר לא יודעת מה מוקדם ומה מאוחר, הסתיו כל כך מעמיק את אחיזתו והחיים נמוגים כל כך מהר ובתוך הצללים המעמיקים אני בקושי זוכרת מתי חייתְ ואיך היו עיניו משנות את צבען בשמש...

ואם תקומי ואם תבואי ואם תיקרי בדרכי אאמץ אותך אל ליבי ואקרא לך – אם ואחות.  ואם תשלבי בי את ידייך ותמשכי אותי לרקוד, אני ארקוד איתך, לאט ובחושניות או פראי ודוקר.

איך שתרצי. איך שאת אוהבת.

כי כשאחבק אותך יבוא בי ריחו מגופך.

וכשאבכה תראי את דמותו בדמעותי.

ודמותי שלי תישקף אלי מחלומך.

****************************

לאינסוף אין התחלה, רק נקודות מיפגש אקראיות שבאות מהריק והולכות אליו. המוזיקה של היקום מתפתלת והאהבה לוחשת לנו באוזן, רוקמת את גופינו בקורים של אור ירח ורושמת בתוך גוש השיש הנפתח כמו פרח מילים שאינן לתשמיש אלא לנוי בלבד...

פרפרי הערגה יקשטו את עורךְ

פרחי השקט יישזרו בשערךְ

ואהבתי תעטר את ליבךְ.

.

.

שמיים שחורים מגירים אינספור סילונות דקיקים של מים הנורים כמטחים אל מטרות חסרות שם ותכלית. אני אוהב את הגשם ואת הריחות של "שם" שהוא תמיד מביא איתו. אני אוהב את החורף כי בהפוך על הפוך הוא מסמל את החיים.

רק שאני לא מת על אשמורת שלישית. ואני יותר מדי פעמים מוצא את עצמי ער כשחיות הטרף זוחלות החוצה ממחבואן ומקיימות את פטרול טרום השחר של אשמורת הזאבים...

*************************

'אתה יודע', היא אומרת, 'לפעמים אני ממש בוכה מתוך העוצמה הזאת של הרצון לשרת אותך. זה כל כך חזק שזה מרגיש שזה עוד רגע יפוצץ אותי ואני פועמת ואין לי אוויר ואני רק רוצה לשמוע אותך מצווה עלי'.

הוא מחייך בשקט ואומר בקול המונוטוני השקט הזה שמהפנט אותה, 'ולמה זה, בעצם? למה נתפסת דווקא עלי? אין בי שום דבר מיוחד'...

היא שונאת את השאלה הזאת. לפני רגע הם עוד היו בגובה העיניים ואז לא היה כואב לה לשמוע אותו מזלזל בעצמו כביכול. אבל עכשיו...

'אתה כמו אלוהים בשבילי', היא אומרת ודמעות העוצמה שוב זוחלות אל זויות עיניה.

'כשאתה קשה איתי אני מאושרת', היא מוצאת בעצמה כוח לומר.

...ואני צריכה את האדנות שלך כדי לנשום...אבל את זה היא לא אומרת בקול אלא רק חושבת בין הלמות התופים הרועשת שממלאת אותה ומעקצצת לה את כל הגוף.

************************

כמו תמיד בשעת הזאבים מתמלאת המערה של מחשבותי ביצורים בלי צורה ובלי שם שכנפיהם הבלתי נראות מתחבטות בין הקירות המהדהדים.

ואני נזכר, שוב, כמו תמיד, בחוסה ארקדיו בואנדיה של מָארְקֶס העומד קשור לעץ כשמחשבותיו העיוורות תועות אל רקיעים עליונים או מי יודע לאן אבל מבטו נותר שלו וחודר.

ואז אני חושב על גבריאל גרסיה עצמו, אולי צייר המילים הטוב בהיסטוריה, הולך ומאבד את עצמו, שוכח את עצמו ושוקע חסר מילים כמו חוסה ארקדיו בתהום נשיה שבה דבר לא משתקף אל מי שמביט במראה.

************************

'אבל למה דווקא אני', הוא לא מוותר. הקול שלו מצמית ומענה אותה באותו הזמן.

כי דרשת ממני את מה שאף אחד אף פעם לא דרש ממני, היא חושבת ולא מעזה לומר. ואז, בקול מעובה וצרוד מיראה, תשוקה וייחום היא מרשה לעצמה ללחוש, 'כי רק אתה מצאת את המפתח לכספת'...

בלי מילים, מכושפת ופועמת היא הוגה בתוך עצמה, ורק אתה אמרת לי שאני עבד ממין נקבה.

'אני לא מצאתי את המפתח לכספת', הוא אומר ועכשיו הקול שלו קשה והעיניים שלו קרות כמו שתי אבני לאפיס בוהקות.

'את כרעת ארצה לפני והגשת לי אותו והתחננת שאקח'.

עכשיו הדמעות כבר פורצות מעיניה ורק מילים  קטועות משתחררות ממנה אבל הוא מבין.

'קח, קח הכל, היא מתחננת. קח ואל תשאיר בי כלום'.

**************************

נדמה לי שהיה זה בודהא או ויטגנשטיין ששאל, "כשאתה רואה את הכלב והעץ, האם הכלב רץ מסביב לעץ או שהעץ רץ מסביב לכלב"?  או אולי היה זה גרוצ'ו מרקס?

ואז, אם מגיע מישהו, נגיד רופא העיירה מָקוֹנְדוֹ, ומזדעדע לראות את חוסה ארקדיו קשור כך לעץ יום אחרי יום באבק ובשמש ובגשם ויורד מרכבו ומשחרר את החבלים הרי שאין בזה הפתעה מיוחדת כשהוא מסרב לעזוב את העץ ומחבק אותו בכל הכוח.

וגם את כך, כשאת כורעת עירומה עם האגן גבוה באוויר ואני בועט לך בתחת הפעור ומשטח אותך על הרצפה ואומר לך – את יכולה ללכת אם את רוצה. את חופשיה. את זוחלת בחזרה אלי ומחבקת לי את הרגל ומסרבת לעזוב אותה.

*************************

שמיים שחורים מגירים אינספור סילונות דקיקים של מים הנורים אל מטרות חסרות שם ותכלית. אני אוהב את הגשם ואת הריחות של "שם" שהוא תמיד מביא איתו. אני אוהב את החורף כי בהפוך על הפוך הוא מסמל את החיים.

ואני יודע, תיכף יבוא אור ראשון ושקט ישתרר במערה ורק את תישארי כאן איתי. ואז, כשכל זאבי האשמורת יתפוגגו שמוטי זנב וייעלמו יישאר רק הזאב האחד והוא אינו חושף שיניים ואף לא נוהם אלא רק גרגור עמוק בוקע ממנו.  ברגע הזה פוקע בתוכך מיתר ובהכנעה רועדת את עוצמת עיניים ומושיטה לו את צווארך לנשיכה.

.

.

.

חללית האם נעה במרחבי נצח אינסופיים כאשר אין לה יעד או תכלית או תוחלת מלבד התנועה. לנוע, למוש, לחתור הלאה, הם הציוויים הבלעדיים המוחלים על הגאיה ומנועיה. היא נעה בחושך הטרנסצנדנטלי ופולטת סיגנלים ומשגרת גישושיות בכל מימד אפשרי. אכן, הסיכוי שאחד הזרעים האלה ימצא קרקע לנבוט עליה הוא אפסי ברמות אסטרונומיות ואף על פי כן היא משגרת אותות רדיו ומסרים תבוניים כי כך היא בנויה.
מתישהו ואיכשהו יימצא הלב שאחד המשלוחים האלה יעיר בו פעימות רכות. 
מתישהו ואיכשהו יופיעו קוי מיתאר שקופים של גשר  כמו חלום ארוג בקרני ירח.
מתישהו ואיכשהו ייקרמו נגיעות וייכרכו קורים בדממת המוות של האפס המוחלט ובחום של הביקוע הגרעיני של הנגיעה הראשונה.

*******

יצורים של אור וחום אנחנו אשר ניזונים מהאנרגיה האינסופית שמתפזרת לכל העברים ועוטפת. 

את מתבוננת בו ואת מרוכזת במיקוד חד ומעורפל באותו זמן; מעין תמהיל של מתח, ריגוש, ציפיה ויראה. את יודעת שהזאב עשוי להופיע פתאום ולהבזיק בך מבט ולגרום לך להפוך לשלולית פועמת בשבריר שניה.

את נזכרת איך פעם אחר פעם מצאת בין השורות עקבות וראיות מוצקות שהזר הזה מפענח אותך ופוער אותך כמו חָרָשׁ חימר. 

את נזכרת איך העזת לגשת ואיך שאלת ואיך נענית.

חיכית הרבה שנים הוא אומר כאילו קרא את מחשבותייך. כמה זמן עבר? הוא שואל. עשר, חמש עשרה שנים?

חיכיתי לך כל החיים את לוחשת.

*******

אנחנו אבק כוכבים, אנחנו זהב טהור אומר השיר אבל אני לא מסכים. אנחנו לא אבק כוכבים, ג'ואני.

אנחנו הננו הכוכבים.

ג'ירונה, פברואר 24.

.