מכתבים לקורדליה

.

להיות תקוע בגן עדן.

הגבעות הירוקות וחורש העד שמעל לפרבר היפהפה הזה של ג'ירונה, כאילו נושמות נשימות עמוקות שמעניקות אוויר והד ומשמעות מתחת להילה הכחולה שעוטפת הכל מלמעלה.

קטאלוניה יפה ומיוערת והמרחב של ג'ירונה משתפל ויורד אל ים כחול טורקיז שמפרציו פועמים אליך חזרה כל אימת שאתה מתרגש מהם שוב.

הרחובות, הגגות, השוק, האנשים הרגועים והמחייכים. הקפה. הקרואסונים. האוכל. שמחת החיים. השפה היפה שמצלצלת כמו פורטוגזית. והנשים, הו, הנשים! 

ולא שאין להם בעיות כאן; גם להם יש ממשלה שהם מתעבים. אבל הם לא שמים עליה זין. הם פשוט אוהבים את החיים והחיים אוהבים אותם.

יש מצב שפעם אקרא למקום הזה בית. ו"בית" זו  מילה מורכבת. אולי המילה הכי מורכבת שיש. בית זה מקום. בית זו אהבה. זה ראי. זה רחם. חיבוק. פעם הרחבתי כאן את הדיבור על הבית. חפשו אם בא לכם.

אבל המקום ההוא, בדיוק ממול, מהצד השני של הים התיכון הוא כרגע עדיין איפה שהבית שלי באמת נמצא. ועם כל הקלקולים והפגמים והכתמים זה עדיין הבית. המעקות קצת חלודים והדלתות חורקות והחלונות דורשים צבע, אבל העצים והמטפס והגרניום הנופל מחכים לי ומתרגשים לראות אותי מגיע.

בינתיים כאן כל יום שעובר הוא כמו נשימה עמוקה של אושר. אבל הרקע מעיב ומגעילה (אך טיפוסית גם) ההפקרה של האנשים שבמקום לדאוג להחזיר אותם הביתה מבטלים להם את הטיסות וקורעים להם את הצורה עם החילוץ שמחילוץ שלהם.

בינתיים, כך אומרת משפחת הפסע, ניצחנו והכל יבוא על מקומו בשלום, אעלק. אולי אתם ניצחתם אבל אנחנו הפסדנו.

 ככל שקשה שם, אצלכם  - כאן טוב. אבל עם כל כמה שהאוויר כאן חי ועם כל כמה שזרים אומרים לך שלום עם אור בעיניים זה לא נעים להיות תקוע. גם אם זה בגן עדן.

ג'ירונה, 25.6.25

.

.

קח את השפחה שלך.

קח אותה אל ההרים ומצא שם חורש סבוך. קשור אותה עירומה בין שני עצים והלקה אותה בלי רחמים. ואם היא תשאל מתוך גמגום של דמעות – "למה ככה? למה ככה"? אתה תענה לה: "כי ככה אני רוצה"!

וכשהזיעה תציף אותה וריח הייחום יעלה מהכוס הרטוב והפועם שלה, בוא אליה מאחור, כופף באכזריות את ברכיה, שתיפתח, וזיין אותה בתחת כמו לוחם מונגולי הכובש את השבויה שלו ומחלל אותה. ואם היא תשאל: "למה ככה"? אתה תענה לה: "כי ככה אני רוצה"!

וכשהיא תגנח ותיאנק בעוד ידך מגמירה אותה והזין שלך כמו בוכנה יורה בה זרמים לוהטים, אם תסנן אליה ברשיפת נחש: "למה ככה יא נקב"? היא תגמגם בקול צרוד ורועד: "כי ככה אדוני רוצה"...

.

This is love: to fly toward a secret sky,

to cause a hundred veils to fall each moment.

First, to let go of live.

Rumi

.

.

תאים של כאב

תאים של כאב הם מקומות שיודעים מתוך עצמם איך לעבד את התגובה העצבית המצמררת והמהפנטת הזאת שאופפת את הגוף עת מופעלת עלייך אדנות בעצימות גבוהה.

...

קוֹל קָדוּם קוֹרֵא לָךְ לְהִתְפַּרְקֵד מְפֻשֶּׂקֶת עִם הַתַּחַת גָּבוֹהַּ בָּאֲוִיר וְהָרֹאשׁ צָמוּד לָאֲדָמָה. כְּשֶׁהַדֹּפֶק שֶׁלָּךְ רוֹעֵם כְּמוֹ תֻּפֵּי ג'וּנְגֶּל וְהַדָּם שֶׁלָּךְ רוֹתֵחַ בִּתְחִינָּה אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ מְחַכָּה לָרֶגַע בּוֹ יִטָּעֲנוּ בָּךְ מֵחָדָשׁ הַתָּאִים שֶׁל הַכְּאֵב וְיֻרְשֶׁה לָךְ לְהַרְוִיחַ אֶת הַמָּקוֹם שֶׁלָּךְ לְרַגְלָיו.

...

להיות קשה אלייך משמעו לא רק להכיר את תאי הכאב הספציפיים שלך שמרימים את מתגי השעבוד והכניעה שלך אלא גם להתערב בתהליך הייצור ולסמן את התאים שהוא רוצה לספח ולטפח ושהוא יודע שכל הפעלה שלהם חורטת בך את תוי השייכות שלך.

...

"כְּשֶׁאַתָּה כּוֹרֵךְ אֶת הַקּוֹלָר סְבִיב צַוָּארִי. עוֹד לִפְנֵי שֶׁאַתָּה אֲפִלּוּ סוֹגֵר אֶת הָאַבְזָם", הִיא אוֹמֶרֶת כְּשֶׁאַתָּה מְצַוֶּה עָלֶיהָ לְסַמֵּן בְּדִיּוּק מָתַי הִיא עוֹבֶרֶת אֶל mode  הַשִּׁעְבּוּד.

...

תאים של כאב הם מקומות לא גשמיים שמכילים בתוכם את ההקשרים הגשמיים ביותר. תאים של כאב הם המקומות האכזריים שחרוטים לך בנשמה ושנוצרו כדי להיות כמו כספות ששומרות את זכרון היד הקשה שתמיד כמהת אליה ושעכשיו מחזיקות אותך כל הזמן במצב של ריגוש וציפיה.

...

"כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל בְּלַעַג אִם אֲנִי יוֹדַעַת מָה הוֹלֵךְ לִקְרוֹת עַכְשָׁו רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאַתָּה חוֹדֵר לְחֹור הַתַּחַת", הִיא אוֹמֶרֶת כְּשֶׁאַתָּה מְצַוֶּה עָלֶיהָ לְסַמֵּן בְּדִיּוּק מָתַי הִיא עוֹבֶרֶת אֶל mode הָרִחוּף.

...

תאים של כאב הם כמו סלעים באשד קוצף שהמים מנתרים מעליהם, מחליקים ומגדירים אותם. כך, בדיוק כך, הרצון הנוקב שלו מקציע אותך. תאים של כאב הם כמו מדרגות של לבה רותחת הניגרת במורד הר שמשורטט בקוים של תשוקה וכיבוש.

תאים של כאב הם האותיות של שמו הצרובות לך בעור.

בין מפתח הלב למפתח הכּוּס שלך אלה התאים של הכאב שמתזמנים את המוזיקה ואת הקצב שמפוצצים אותך בזמן שאת מזדיינת.

...

"כְּשֶׁאַתָּה מַרְשֶׁה לִי לִקְרֹא לְךָ אֲדוֹנִי רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאַתָּה דּוֹחֵף לִי בְּגַסּוּת אֶת הָרֹאשׁ אֶל בֵּין הָרַגְלַיִם שֶׁלְּך"ָ, הִיא אוֹמֶרֶת כְּשֶׁאַתָּה מְצַוֶּה עָלֶיהָ לְסַמֵּן בְּדִיּוּק מָתַי הִיא עוֹבֶרֶת אֶל mode  הָאַהֲבָה.

...

תאים של כאב  הם תאים ויטליים, נושמים. הם בנויים מאנרגיה טהורה וכרוכים בקורי אור ירח. הם תאים שמתחדשים.

...

תאים של כאב הם תאים של החיים.

.

.

את מתעוררת לפעמים בזמן הביניים הזה שלקראת עלות השחר, בין אדי חלום אל רסיסי הזיה במעין דמדומים שאין אותם באף רגע אחר של היממה. רק עכשיו, רק כאן, הן באות כשאת שוכבת מתחת לשמיכה ועולות בך המחשבות הכי מוזרות שיש באשר הן שילוב של רגשות, של שֵׂכֶל ושל יללות הייחום שהגוף שלך מיילל כמו זאבים אל הירח כשאת נזכרת איך הוא משחק בך ובאיזו קלות הוא גורם לך לבקש את האדנות.

בפשטות, בין כל שכבות העירום שאת חושפת הכי קשה לך עם העירום הרגשי. שם את לא רק הכי פגיעה והכי חסרת אונים, שם את חוֹוה צורך כל כך חזק בהתמסרות שרק הרצון או הצורך שההתמסרות הזאת תהיה רצויה לו חזקים ממנו. אבל מה זו ההתמסרות הזאת? מה זה שפועם בך כל כך חזק שאת כל כך רוצה שירצה אותך, שאת כל כך רוצה שירצה לרדות בך ולשלוט בך ולגרום לך לציית לו ולהתחנן לפניו שיעשה בך כל מה שבא לו?

אתם שרויים במרחב משלכם. הרגעים בהם ידעת היכן את וכשעדיין היה  איכפת לך חלפו ונמוגו. בין אם את בחוץ בין עצים ושיחים ורוח ובין אם את ספונה בחובם של קירות ותקרה ורצפה זה  כבר לא משנה ולא אומר לך כלום. את שרויה בתוך מצע של ניגודים. מצד אחד את נמצאת בערפל פיזי ורגשי ואת רואה הכל כמו מבעד לזגוגית מהבילת אדים ומצד שני את מרוכזת כמו קרן לייזר הנורֵית מהירח הממוקדת על שטח בגודל נקודה.

את עירומה ובוערת.

הוא לא נוגע בך אך דמעות כבדות כבר מבעבעות בך.

ובתוך החשמל וחרדת הקודש שמצמיתה אך גם מבעתת אותך את שומעת אותו אומר לך דברים.

את כמעט לא מבינה דבר מדבריו. את רק מאזינה לרשת הצלילים של קולו והוא נשמע לכאורה  מונוטוני ובכל זאת עמוס צבעים של הבעה. הוא מדבר בשקט והמילים מתנגנות לך פעמיים כאילו ישנו הד כפוי בתוך החלל שאת נמצאת בו.

את מכושפת.

את פועמת.

את נלחמת על אויר.

את יודעת יותר מאשר חשה שריח התשוקה שלך מציף את המרחב.

הקול הופך ללחישה כמו נשיפת נחש והוא מתחיל לעשות בך מעשים שלא ידעת שניתן לעשותם באמצעות הקול. הוא מרקיד אותך ומפעים ורודה ומשפיל וכמו טורנדו כבוש הוא מתערבל ומתכנס לחוט דק שחודר לך לבטן התחתונה ועוטף את הגולה המפרכסת שנמצאת ממש מתחת לטבור ולופת אותה וסוחט אותה בעוד היא מתעוותת בלי שליטה.

פתאום הזיעה פורצת מתוך כל נקבובית בעור שלך. את נופלת על הברכיים – רק כי את לא יכולה לעמוד יותר – ודמעות גדולות מקלות עלייך את דרכן במורד פנייך.

את קולטת שהוא כבר לא מדבר ואת יודעת שגם הוא אפוף חשמל בדיוק כמוך. את רוצה להגיד משהו אך אינך יכולה לדבר. צמרמורות וברקים נלחמים ביניהם לכבוש אותך ולרגע אחד, רגע קצרצר אחד את נזכרת למה את שם ואז הידיעה הזאת נחטפת ממך והחלק החושב שבך נשלח לישון.

את רק יודעת – והידיעה הזאת מטיסה עמוק בתוכך משלחת של פרפרים פראיים – שאת משועבדת עד קצות העצבים העדינים ביותר. וכל מה שאת רוצה וכל מה שעולה על דעתך זו תפילה, תחינה וערגה שרק ייקח. שייקח ולא יותיר דבר.

.

.

חיים ומוות ביד הלשון.

חיים ומוות וגמירות ביד הלשון

גמירות של חיים ומוות ביד הלשון.

בקצה הלשון. בלב הלשון. בלב המאפליה.

*************

סילונים של זרע סמיך וחם ניתזים בין התכווצות על-רצונית אחת להתכווצות על-רצונית שניה של הזין שאת עובדת. וכשכל סילון משפיך בך גל של אושר נחסרת בך פעימה של לב שבוי ומשועבד לכל העומק.

כשהלשון שלך מלחכת את הביצים וחור התחת שלו וכשהזין שלו נדרך ואת יודעת שהוא קרוב מאוד להרשות לך וכשאלף מחטים מלובנות ננעצות לך בעורף הוא לפתע עוצר הכל ואת קופאת.

"את אוהבת לשרת אותו"? הלחש המהפנט הזה. ומחשבות בזק חולפות בך והדופק הולם לך בתוך הכּוּס כמו מכות חשמל: כשאתה מרשה לי אני עפה לשמיים אבל מצטרד ממך רק קול גמגום: "מאודדדד...." ודמעה פורצת.

וכבר האצבעות שלו מתחפרות לך בשיער ולוחצות אותך באדנות וכמו הד מרוחק את שומעת אותו מצווה: "קדימה! עכשיו! תבלעי הכל"! ואת יודעת בדיוק מה לעשות עם הפה והלשון והגרון כדי לדפוק את כרטיס השפוטה היומי שלך ולהיות הכוהנת העוקדת את עצמה על מזבח השעבוד ועובדת את הזין.

*************

חיים ומוות וגמירות ביד הלשון והלשון מבקשת: תהיה קשה איתי...

והלשון מבקשת: תאלף אותי.

והלשון מתחננת עשה בי כל מה שיעלה בפניך. מה שתרצה ואיך ומתי...

רק הרשה לי להיות העבד של הזין שלך.

.

.

כל מה שאת יודעת זה שאת מכושפת עד הקצה.

כל מה שאת יודעת הוא שתתני כל מה שיש לך אם רק יירק לכיוון שלך.

כל מה שאת יודעת הוא שהכל פתוח עבורו. הכל. שייקח אם הוא רוצה או שיזרוק אם בא לו.

ואת המומה ומזועזעת מכמה שאת שפוטה.

רק המחשבה איך הוא זורק אותך אחרי ששירתת אותו כל הלילה ואז אחרי שכבר כמעט הגעת הביתה וכמעט אזלו לך הדמעות הוא מתקשר ומצווה עלייך לחזור.

כמו ואקום ששואב ממך הכל ומשאיר רק פעימה וריאות שמתחננות לאוויר.

וכל מה שאת יודעת הוא שלא נשארת בידייך שום ברירה.

"אנחנו יצורים של אור" הוא אמר פעם "אנחנו דואים אל השמש ומעלים לה את עצמנו קרבנות" הוא כתב ואת ידעת שהוא כותב אלייך.

כל מה שאת יודעת הוא שהוא אל השמש שלך.

יוֹם אֶחָד הַשֶּׁמֶשׁ הוֹדְתָה:

אֲנִי רַק צֵל.

 הַלְּוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי לְהַרְאוֹת לְךָ

אֶת הַזֹּהַר הָאֵין־סוֹפִי

שֶׁמַּסְתִּיר אֶת דְּמוּתִי הַבּוֹהֶקֶת!

הַלְּוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי לְהַרְאוֹת לְךָ,

כְּשֶׁאַתָּה בּוֹדֵד אוֹ בַּחֹשֶׁךְ,

אֶת הָאוֹר הַמַּדְהִים שֶׁל הַהֲוָיָה

שֶׁלְּךָ עַצְמְךָ!

שמס-א-דין מוחמד חאפז שיראזי 

תרגום נמרוד ברוש

.

.

את חולמת ובחלומך את ממררת בבכי. את בוכה בלא קול רק דמעות לוהטות נדחקות מתוך עינייך.

תוך כדי שינה את יודעת שעינייך באמת זולגות. ואת לא יודעת אם את בוכה מעצב או מאושר.

את אומרת לו בחלום, תעשה בי כל מה שאתה רוצה. אם החיים בחוץ הכעיסו אותך ואפילו גרם של עצב ייפרד ממך אם תוציא עלי את כל הכעס – תרביץ לי. קרע לי את הצורה. תירק. תשפיל.תאנוס. הכל שלך.

תעשה בי הכל, את אומרת ואת בוכה כי את יודעת שזה חלום וכי את כל כך רוצה שיבוא.

אין בעיני דבר שיותר ראוי לבוז מגבר שמוציא את העצבים שלו על מישהו אחר. בפרט לא על הנקבה שלו, הוא אומר ואת מתכווצת בכּוּס פנימה נוכח המילה "נקבה".

ועדיין, הוא אומר, אני גאה בך. בצורך שלך לענג ולגרום אושר. בצורך שלך להפוך את עצמך למזבח. בצורך שלך להיות הקרבן העקוד, להיות הכוהנת הגדולה של אל השמש שאת הנתינה הנרצעת שלו ובאותו זמן להיות גם הסכין שננעצת בידיה הישר אל מפתח הלב שלך.

את חולמת ובחלומך את מדמה לשמוע אותו עולה במדרגות. בחלומך נחטף ממך כל האוויר ואת שוכבת משותקת מריגוש וצמרמורות עוברות בך.

בחלומך דמעות ניגרות מעינייך העצומות ואת לא יודעת אם את בוכה מעצב או מאושר.

בחלומך שפתי הכּוּס שלך מתנפחות ולחות שמנונית מציפה אותו.

פאבלובה.

.

.

גע באבן הצבע וכאילו נגעת בלולאת קרן אור.

גע בניצוצות הצור ושא את עוצמתם אל תוך האמצע.

גע ברעם. בברק. והתערסל בחיקם השמיימי.

גע או אל תיגע. אחת היא לי. החשמל הוא של הָאָרֶץ ואם תרצה או לא תרצה נגזר עליך לקחת בו חלק.

*******************************

פעם, מזמן, כתבתי שורה: 'רַק מִי שֶׁהָיָה בּתוֹך כּוּס מְבַעֲבֵּע הַנּוֹשֵא קוֹלוֹ בְּתַחֲנוּנִים יוֹדֵע אֶת טַעַם הַדֶּרֶך לְגַן עֵדֶן'. וזו היתה אמת לשעתה. אבל היום אני יודע שמה שהכי חשוב הוא שהלב הוא זה  שיהיה מבעבע. ומתי הלב שֶׁלָךְ מבעבע? כשאת עדה, כמו צופה מהצד, להכנעה שמכניעים אותך. לדרך שבה מפתח הלב שלך שואב כמו ואקום את גישושיות השעבוד. ובהתחלה אין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לעצור את זה ואת מצייתת כאילו חייך תלויים לך מנגד. ואכן הם תלויים לך מנגד. אבל אחר כך – בדיוק כמו שאמרתי לך מראש, צעד אחר צעד - את כבר לא רוצה שיהיה ואפילו גרגר אחד של סיכול שיעצור את זה. ועוד אחר כך אחד – את מוצאת את עצמך מתחננת שאסכים להיות שוב קשה איתך. מתחננת שארשה לך לזחול. מתחננת שארשה לך לזחול ולעבוד את הזין.

ואת מבינה עם כל סיבוב של הבורג הנעוץ בקרבייך שככל שמתקרבים אל האופק כך הוא נהיה עמוק יותר וכי מעגל הצומח מתוך מעגל הצומח מתוך מעגל יוצרים מבנה לולייני שרגליו על פני הקרקע וראשו במעמקים וסופו מי ישורנו.

*******************************

גע באבן החדה כשׂרטון וצבע אותה באדום.

פְּעַם עם האבן הטמירה וצפה בה פועמת יחד איתך.

נוּח לך במצע הערפל של הענן המכסה את ההר כמו מים לבנים.

גע בענן ותלמד את דברי ימי הרכּוּת. וזכור: העוצמה העליונה נלחשת ולא נצעקת.

ואין דבר רך יותר מזין קשה כפלדה.

*******************************

הדאו דה ג'ינג אומר שהשליט האמיתי מוביל את נשלטיו מאחור. ומי כמוך יודעת את זה כשאת נבעֶטֶת ארצה ונבעֶלֶת בעילה קָשָׁה בחור התחת. ועולה בך המחשבה הסמוקה והרטובה שאם היו אומרים לך פעם שיבוא יום ותכרעי על ארבע – מפַשֶׂקֶת ופוערת ונדפקת בתחת – ואז,  כשהזין יתחיל לפרכס ולהתכווץ ולהתיז אל תוכך זרע רותח שתרגישי את האושר החריף והמבקֵעַ הזה – היית חושבת שהם מטורפים.

פעם כתבתי שהשליט האמיתי הוא המנהיג. המורה, מורה הדרך. ועוד הוספתי וכתבתי שהמנהיג הוא זה שמוביל אותך בבטחה בדרך חתחתים ולוקח אותך הביתה. אל הבית. וזו היתה אמת לשעתה. אבל היום אני יודע שהשליט, המנהיג האמיתי, לוקח אותך לא אל הבית אלא מן הבית.

מה שעושה המנהיג,  מורה הדרך, זה שהוא מוציא אותך מהבית. הוא שולף אותך מאיזור הנוחות שלך ומעמיד אותך בנסיון אחרי נסיון, מאלף, מקציע ושומר עלייך עֵרָה ומוכנה.

שהרי מה זה מורֶה? מורה הוא מי שמראה. והוא מי שמטיל מורא. אבל קודם כל ואחרי הכל מורֶה הוא זה שמצווה. מורה הוא מי שנותן את ההוראות.

וכל מה שאת רוצה וכל מה שאי פעם רצית הוא שיתאפשר לך לציית.

.

.

גע באבן הצבע.

חֲשִֹּׁוק בה.

הרעד אותה.

גע.

****************

אנשי ההרים מטפחים את חגוי הסלע כמו בעלי הבתים המטפחים את הדשא האמיתי או המלאכותי שמלחך במסכּנוּת את הדֶקים המפונפנים שלהם או משטחי האבנים המשתלבות שבירכתי החצרות.

חגוי הסלע, הצורים, הנקיקים שאין בהם מרחב פנוי למדרך אדם שלא לדבר על משכן של קבע,  נראים לכאורה אפורים או חומים ממטחוי מרגלות ההרים ואיש מלבד אדונֵי ההר איננו עד לאינסוף הגוונים המעטרים את אוכפי האבן. רק העיטים המרחפים ממעל, הסרים למשמעת אדוניהם, יודעים שהצוקים אינם אלא תפאורה והסוואה למישורי גן עדן של סבך מטפסים ומפלי מים ומבוכי קני סוף ועלווה המתפרשת על חודי האבן כמו גלי דכי קטנים המרפדים את עצמם לשטיח תחת רגלי ההרריים.

איש ההרים מחזיק קצר את נשותיו. זה לא עניין של זין וכּוּס. זה לא עניין של כבלים ושִביה. זה עניין של אדנות וכפיפוּת שמתקיימים במרחב של עוצמה. את כפופה לו מהרגע שקלטת שהוא דורש אותך לעצמו. "Claim"  היא המילה המדויקת כאן וצריך לשמוע אותה נלחשת בקולות של הד ורעם כדי להחיש באמת את פעימות הלב. וכשהוא דרש אותך, תבע אותך לעצמו - נלקחת עוד לפני שידעת את זה, עוד לפני שהבנת מה זו הלפיתה הזו שאת חווה במפתח הלב.

וגם אם לא היית בטוחה שזה מה שאת מחפשת. וגם אם לא היית בטוחה שזה באמת המקום שלך. וגם אם לא באמת היית בטוחה שזהו האיש של חייך – התביעה הזאת, הדרישה חסרת הפשרות הותירה אותך, חסרת נשימה וחסרת אונים. איך זה יכול להיות? את שואלת. איך זה ייתכן?  אבל רק את יכולה לדעת כי רק לך ניתנה היכולת להכיר את מי שבאמת נועד להכניע אותך אל מרמס רגליו.

***************

גע, גע באבן הצבע והַקְסֵם את היקום ליפול לרגליך.

גע באבן הצבע ותיוולד עירום וחלק וגיבור.

גע באבן. גע בה ודע כי היא שלך.

חֲשֵּק אותה.

חֲבֵּק אותה.

*************************************************

אם היה לי מקום רק לתמונה אחת הייתי מוחק את צילום העירום נוטף הזימה שלך ומשאיר רק את הפורטרט עם העיניים הנכונות שלך עטורות קמטי הצחוק וקוי העצב.

אם היה לי מקום רק למעשה אחד הייתי מוחק את הדרך שבה את זוחלת אל הזין שלי ומשאיר רק את הקטע ההוא שבו את שמה ראש והוא מרגיש כמו חיבוק של נוצות על הצווואר שלי בין הפנים והכתף.

אם היה לי רק מקום אחד הייתי שומר לך אותו ואומר לכל מי שהיתה מנסה, סליחה, אבל יושבים כאן, המקום הזה תפוס.

גע, גע באבן הצבע והנח לה להיבקע ולהתפשק בפניך כמו כַּלַּת המשיסה שלך, השבויה העירומה, הפראית והנוטפת הקשורה למוט האוהל העבה כמו טוטם של זין ענק ובמחיר חייה לא תרשה לאיש, גם לא לך, לבתק את עבותותיה ולשלח אותה לחופשי.

אם היה לי מקום רק לנגיעה אחת הייתי מרשה לך אותה, אי שם מתחת לשולחן שלי מקום שם פרכוס חזק פועם בך ושם את מתייסרת באִשָּׁן של תשוקות מעמקים.

אם היה לי מקום רק למלוכה אחת הייתי מאלף אותך להיות השפוטה של הכתר. כלבת השמירה של הזין והזונה של חצר המלכות.

*************************************************

.

.

אִם הָיָה לִי מָקוֹם הָיִיתִי יְכוֹלָה לִנְשֹׁם; הָיִיתִי יְכוֹלָה לִחְיוֹת; הָיִיתִי נוֹתֶנֶת לְךָ לָקַחַת מִמֶּנִּי הַכֹּל. אִם הָיָה לִי מָקוֹם הָיִיתִי שׁוּב מְחַבֶּקֶת אֵלַי אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ כְּמוֹ אָז, כְּשֶׁהָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ הִתְמַלְּאוּ דְּמָעוֹת.

.

גַּע בִּי

גַּע בִּי. בְּבַקָּשָׁה.

בְּבַקָּשָׁה...

.

.

אני רוֹצָה שידעו שלאהובתי היה את החיוך הכי יפה בעולם, ושהיא לא פגעה באיש*

הלכתי אתמול ברחוב. כמעט לא שמתי לב אבל פתאום מצאתי את עצמי עובר במעין מאהל של משפחות חטופים באמצע הרחוב. בין הדגלים ותמונות החטופים והשלטים היו שם שתי נשים רק שתי נשים שעמדו עם הגב לרחוב ועם הפנים. משהו פתאום חלף בי כשעברתי שם ואמרתי בקול רם "יישר כוח" הן הסתובבו אלי וחייכו חיוך עצוב ואמרו משהו שלא הבנתי אבל ידעתי שהודו לי. התחלתי לצעוד הלאה אבל אחרי שתי פסיעות הסתובבתי וסימנתי לאחת מהן שעוד התבוננה לעברי עם היד על הלב לאמור – הלב יוצא אליכן. והיא סימנה לי עם היד על הלב בחזרה.

כמעט בלי לדעת מה אני עושה חזרתי וניגשתי אליהן ופתאום מצאתי את עצמי מתחבק איתן בחזקה כאילו היו אחיותי האבודות. מאיפשהו צף ועלה בי בכי וגם בהן כי פתאום מצאנו את שלושתנו בוכים בכי תמרורים. שתי נשים, יחסית מבוגרות שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כן? ואני, ששכחתי כבר מתי בכיתי בפעם האחרונה.

אף מילה לא הוחלפה ואחרי רגע התנתקתי מהן, הסתובבתי והמשכתי ללכת. הן הבינו.

כששחזרתי את זה אחר כך חשבתי שזה היה אירוע של מעשה נתינה. נתינה הדדית. הן נתנו לי משהו ואני נתתי להן משהו. אבל הבוקר התעוררתי וחשבתי קצת אחרת. בבוקר היה נראה לי שזה לא היה מעשה נתינה אלא מעשה נגיעה. מי שיודע יודע ומי שמבין מבין וגם אי אפשר להסביר – נגיעה היא כל כך הרבה יותר עוצמתית ומטביעה רושם מאשר נתינה (אם כי ייתכן שנתינה איננה אלא מקרה פרטי של נגיעה).

אתם מבינים, הן הכניסו אותי פנימה והרשו לי לכאוב את כאבן. הן הסמיכו אותי להשתתף איתן ואני רואה בזה כבוד גדול. והכי חשוב: הן פתחו לי אשנב למקום שבין לדעת אותו ובין לחוות אותו ישנם כל ההבדלים שבעולם.

בעד שום הון שבעולם לא הייתי מרשה שיכאיבו לי כך בנסיבות אחרות. אבל כאן, דווקא כאן אני מוצא לנכון לשתף אתכם בהכרת התודה שמציפה אותי מאז אתמול.

*נופר סבג נפרדת מאהובתה דניאל כהן במילים היפות ביותר שנתקלתי בהן מזה זמן רב.

(דניאל כהן ז"ל נרצחה במסיבת הנובה יחד עם יוחאי, החבר הכי טוב שלה. זוגתה, נופר סבג מספרת שעמדה להציע נישואין לדניאל בטיסה לאמסטרדם שעמדו לנסוע אליה יחד אחרי הנובה).

.