.
אני רוֹצָה שידעו שלאהובתי היה את החיוך הכי יפה בעולם, ושהיא לא פגעה באיש*
הלכתי אתמול ברחוב. כמעט לא שמתי לב אבל פתאום מצאתי את עצמי עובר במעין מאהל של משפחות חטופים באמצע הרחוב. בין הדגלים ותמונות החטופים והשלטים היו שם שתי נשים רק שתי נשים שעמדו עם הגב לרחוב ועם הפנים. משהו פתאום חלף בי כשעברתי שם ואמרתי בקול רם "יישר כוח" הן הסתובבו אלי וחייכו חיוך עצוב ואמרו משהו שלא הבנתי אבל ידעתי שהודו לי. התחלתי לצעוד הלאה אבל אחרי שתי פסיעות הסתובבתי וסימנתי לאחת מהן שעוד התבוננה לעברי עם היד על הלב לאמור – הלב יוצא אליכן. והיא סימנה לי עם היד על הלב בחזרה.
כמעט בלי לדעת מה אני עושה חזרתי וניגשתי אליהן ופתאום מצאתי את עצמי מתחבק איתן בחזקה כאילו היו אחיותי האבודות. מאיפשהו צף ועלה בי בכי וגם בהן כי פתאום מצאנו את שלושתנו בוכים בכי תמרורים. שתי נשים, יחסית מבוגרות שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כן? ואני, ששכחתי כבר מתי בכיתי בפעם האחרונה.
אף מילה לא הוחלפה ואחרי רגע התנתקתי מהן, הסתובבתי והמשכתי ללכת. הן הבינו.
כששחזרתי את זה אחר כך חשבתי שזה היה אירוע של מעשה נתינה. נתינה הדדית. הן נתנו לי משהו ואני נתתי להן משהו. אבל הבוקר התעוררתי וחשבתי קצת אחרת. בבוקר היה נראה לי שזה לא היה מעשה נתינה אלא מעשה נגיעה. מי שיודע יודע ומי שמבין מבין וגם אי אפשר להסביר – נגיעה היא כל כך הרבה יותר עוצמתית ומטביעה רושם מאשר נתינה (אם כי ייתכן שנתינה איננה אלא מקרה פרטי של נגיעה).
אתם מבינים, הן הכניסו אותי פנימה והרשו לי לכאוב את כאבן. הן הסמיכו אותי להשתתף איתן ואני רואה בזה כבוד גדול. והכי חשוב: הן פתחו לי אשנב למקום שבין לדעת אותו ובין לחוות אותו ישנם כל ההבדלים שבעולם.
בעד שום הון שבעולם לא הייתי מרשה שיכאיבו לי כך בנסיבות אחרות. אבל כאן, דווקא כאן אני מוצא לנכון לשתף אתכם בהכרת התודה שמציפה אותי מאז אתמול.
*נופר סבג נפרדת מאהובתה דניאל כהן במילים היפות ביותר שנתקלתי בהן מזה זמן רב.
(דניאל כהן ז"ל נרצחה במסיבת הנובה יחד עם יוחאי, החבר הכי טוב שלה. זוגתה, נופר סבג מספרת שעמדה להציע נישואין לדניאל בטיסה לאמסטרדם שעמדו לנסוע אליה יחד אחרי הנובה).
.
