.
שמיים שחורים מגירים אינספור סילונות דקיקים של מים הנורים כמטחים אל מטרות חסרות שם ותכלית. אני אוהב את הגשם ואת הריחות של "שם" שהוא תמיד מביא איתו. אני אוהב את החורף כי בהפוך על הפוך הוא מסמל את החיים.
רק שאני לא מת על אשמורת שלישית. ואני יותר מדי פעמים מוצא את עצמי ער כשחיות הטרף זוחלות החוצה ממחבואן ומקיימות את פטרול טרום השחר של אשמורת הזאבים...
*************************
'אתה יודע', היא אומרת, 'לפעמים אני ממש בוכה מתוך העוצמה הזאת של הרצון לשרת אותך. זה כל כך חזק שזה מרגיש שזה עוד רגע יפוצץ אותי ואני פועמת ואין לי אוויר ואני רק רוצה לשמוע אותך מצווה עלי'.
הוא מחייך בשקט ואומר בקול המונוטוני השקט הזה שמהפנט אותה, 'ולמה זה, בעצם? למה נתפסת דווקא עלי? אין בי שום דבר מיוחד'...
היא שונאת את השאלה הזאת. לפני רגע הם עוד היו בגובה העיניים ואז לא היה כואב לה לשמוע אותו מזלזל בעצמו כביכול. אבל עכשיו...
'אתה כמו אלוהים בשבילי', היא אומרת ודמעות העוצמה שוב זוחלות אל זויות עיניה.
'כשאתה קשה איתי אני מאושרת', היא מוצאת בעצמה כוח לומר.
...ואני צריכה את האדנות שלך כדי לנשום...אבל את זה היא לא אומרת בקול אלא רק חושבת בין הלמות התופים הרועשת שממלאת אותה ומעקצצת לה את כל הגוף.
************************
כמו תמיד בשעת הזאבים מתמלאת המערה של מחשבותי ביצורים בלי צורה ובלי שם שכנפיהם הבלתי נראות מתחבטות בין הקירות המהדהדים.
ואני נזכר, שוב, כמו תמיד, בחוסה ארקדיו בואנדיה של מָארְקֶס העומד קשור לעץ כשמחשבותיו העיוורות תועות אל רקיעים עליונים או מי יודע לאן אבל מבטו נותר שלו וחודר.
ואז אני חושב על גבריאל גרסיה עצמו, אולי צייר המילים הטוב בהיסטוריה, הולך ומאבד את עצמו, שוכח את עצמו ושוקע חסר מילים כמו חוסה ארקדיו בתהום נשיה שבה דבר לא משתקף אל מי שמביט במראה.
************************
'אבל למה דווקא אני', הוא לא מוותר. הקול שלו מצמית ומענה אותה באותו הזמן.
כי דרשת ממני את מה שאף אחד אף פעם לא דרש ממני, היא חושבת ולא מעזה לומר. ואז, בקול מעובה וצרוד מיראה, תשוקה וייחום היא מרשה לעצמה ללחוש, 'כי רק אתה מצאת את המפתח לכספת'...
בלי מילים, מכושפת ופועמת היא הוגה בתוך עצמה, ורק אתה אמרת לי שאני עבד ממין נקבה.
'אני לא מצאתי את המפתח לכספת', הוא אומר ועכשיו הקול שלו קשה והעיניים שלו קרות כמו שתי אבני לאפיס בוהקות.
'את כרעת ארצה לפני והגשת לי אותו והתחננת שאקח'.
עכשיו הדמעות כבר פורצות מעיניה ורק מילים קטועות משתחררות ממנה אבל הוא מבין.
'קח, קח הכל, היא מתחננת. קח ואל תשאיר בי כלום'.
**************************
נדמה לי שהיה זה בודהא או ויטגנשטיין ששאל, "כשאתה רואה את הכלב והעץ, האם הכלב רץ מסביב לעץ או שהעץ רץ מסביב לכלב"? או אולי היה זה גרוצ'ו מרקס?
ואז, אם מגיע מישהו, נגיד רופא העיירה מָקוֹנְדוֹ, ומזדעדע לראות את חוסה ארקדיו קשור כך לעץ יום אחרי יום באבק ובשמש ובגשם ויורד מרכבו ומשחרר את החבלים הרי שאין בזה הפתעה מיוחדת כשהוא מסרב לעזוב את העץ ומחבק אותו בכל הכוח.
וגם את כך, כשאת כורעת עירומה עם האגן גבוה באוויר ואני בועט לך בתחת הפעור ומשטח אותך על הרצפה ואומר לך – את יכולה ללכת אם את רוצה. את חופשיה. את זוחלת בחזרה אלי ומחבקת לי את הרגל ומסרבת לעזוב אותה.
*************************
שמיים שחורים מגירים אינספור סילונות דקיקים של מים הנורים אל מטרות חסרות שם ותכלית. אני אוהב את הגשם ואת הריחות של "שם" שהוא תמיד מביא איתו. אני אוהב את החורף כי בהפוך על הפוך הוא מסמל את החיים.
ואני יודע, תיכף יבוא אור ראשון ושקט ישתרר במערה ורק את תישארי כאן איתי. ואז, כשכל זאבי האשמורת יתפוגגו שמוטי זנב וייעלמו יישאר רק הזאב האחד והוא אינו חושף שיניים ואף לא נוהם אלא רק גרגור עמוק בוקע ממנו. ברגע הזה פוקע בתוכך מיתר ובהכנעה רועדת את עוצמת עיניים ומושיטה לו את צווארך לנשיכה.
.
.