מכתבים לקורדליה

.

הזמן הוא אשליה אבל אשליה אמיתית לגמרי. הוא לא קיים אבל התנועה שלו קיימת. וככל שהתנועה זרמה החומות גבהו אבל כמו שקורה לפעמים עם אנשים שהעור שלהם שקוף ידעת להסוות היטב את המעגל המשורין שסביבך; למדת לחייך כשצריך ואפילו לחבק ולנשק וכך איש לא ידע להתבונן בך באמת כי באמת אי אפשר היה לדעת שאת שם, עטופה מעבר לחומות.

ועדיין שתקת כשהוא בא.

*****

ולמה דווקא הוא ובמה נבדל מכל אלה שחסמו לך את הדרך כאילו במקרה ורצו לקחת אותך ולא להחזיר? כי המבט שלו לא ביקש ולא רצה דבר וגם לא הבטיח דבר? כי הוא היה קצת גבוה וקצת יפה וקודר וידעת שממנו את לא צריכה לפחד ומיד תקף אותך פחד?

את לא יודעת. אלה שאלות שאת לא רוצה לשאול ולא רוצה לדעת מה ייחשב לתשובות עליהן.

שם, במקום ההוא שבו הגוף שלך הסגיר את עצמו החוצה אל ההמון, שם הצבת רובוט בדמותך שבא בבוקר והלך בערב ועשה מה שצריך והנהן בזמן והכין קפה בזמן ושמר על מקסימום שתיקה ומינימום חיכוך ואלמלא מגע הזהב שלך היה מקומם עליו את כל אלה שהיו בדיעה שזה לא חוקי לא לומר יותר ממינימום מילים ולא לדעת לחייך בזמן. ובעוד הכנפיים הפנימיות מתחבטות בך והגופיף הקטן ששכן ביניהן משווע לצאת ודמעות גדולות וכבדות נחנקות בתוך מסתור עמוק בתוכך היית בחוץ כמו עלווה יבשה נטושה במדבר, וצילה עמום ואינך נודעת אלא כספינקס המיטשטש ברוח של חול ומסמן כאב ואבדן של כל היופי המבוזבז הזה.

אבל אז, כשהוא בא, הזמן עמד מלכת וכל מה שידעת התהפך עלייך. והמבט שלו, לא, הוא לא קרא אותך מבפנים החוצה. יותר נכון היה לומר שהוא עצמו לא הסתיר דבר ואִפשר, אם רצית בכך, לקרוא אותו מבחוץ פנימה. ובאותו זמן הוא לא חייך. לא קנה ולא מכר ולא סימן סיכוי לקירבה ולא אותת ולא משך לך בצמות. אם בכלל הסתמן בו משהו אזי היה זה קמט של סקרנות כמו מבט תמֵה של חיה יפה אשר מטה את ראשה לצד מנסה להבין את אשר לפני עיניה.

בסופו של דבר היה זה מבט ישיר, קשה והיא הסיטה את עיניה. לרגע היה נדמה לה שזה היה מבט שאמר 'אני מכיר אותך, את מהגלקסיה שלי' אבל הוא לא ביקש דבר ולא הציע דבר. היה בו אך שביב של היכרות בנוסח  'את לא זרה לי' ורמז שכסות הרובוט לא עושה עליו כל רושם.

וכשהוא חייך פתאום, בלי אזהרה מוקדמת ובלי שום סיבה, שם ליד מכונת הקפה, והחיוך שלו פיזר נגוהות של קרני שמש גבר בתוכך המחנק ויד גסה חנקה את הציפור הכלואה בך ובכית בתוכך בכי קטוע כי ידעת שאין בך היכולת לצאת אליו ולבקש ממנו שיראה אותך. ואולי התרחש כל זה רק בראש שלך אבל אם היתה זו מתנה ידעת שאינך יכולה לקבל אותה.

ואז, כל מה שרצית זה שיילך, שייעלם, שיעזוב אותך בשקט ולא יסכן את קיומן של החומות העתיקות העומדות, כמו תמיד, על משמרתן.

https://www.saudek.com/en/sara/fotografie.html?r=2016-2020&typ=f&l=0&f=1026

סאודק

המשך יבוא

.

ביום ה-9 לאוקטובר, 2023, כשהתברר שמכרה, קרובת-משפחה-של-קרוב-משפחה שהוא בעיקר חבר קרוב, אשה מקסימה ומיוחדת, נמצאת ברשימה, כתבתי לחברי: איך מוצאים מלים כשאין מלים? וחשבתי שהייתי צריך לכתוב – איך מוצאים מלים כשאין עוד מלים.  ובימים כמו בשבת ההיא שנפלה על היום השביעי, ימים שבהם ביטוי הרשע המרוכז מזעזע גם גלקסיות רחוקות כדי מיליוני שנות אור, מוּצָאוֹת אחרונות המלים מהמזוודה השחוקה שבבוידם המטאפורי שנשבענו לעולם לא לפתוח עוד את דלתו. אלא שעם חשיפתן לאור הן נמוגות ומתבזבזות לפני שהוצאנו בכלל הגה. כמו שאין אוויר אחרי שחוטפים מכת קורנס במקלעת השמש. כמו שטובעים. כמו כשטובעים. וכמו שהריאות נלחמות במאבק של חיים ומוות לקבל אל תוכן נשימה של אוויר כך נלחמת הנשמה תוך מאבק ופרפור מיואשים כדי להצליח למצוא מלה שתבטא את מה שאנחנו חווים נוכח התמונות – תרתי ותלתי משמע – שמועברות ומוקרנות אל עינינו ומוחותינו וליבותינו ומטביעות שם את זוועתן. מחפשת ומתחבטת ולא מוצאת.

אם יש משהו אחד שהבנתי בשבועות שחלפו מאז זה שהאֶלֶם כאן כדי להישאר וכמו כתם דיו שחור הוא רק יגדל ויתרחב.

באותה שורה אחת מפורסמת, המהווה את כל פרק 7 של הטרקטטוס, אומר ויטגנשטיין שאת מה שאי אפשר לדבר עליו יש להעביר בשתיקה. ואיכשהו תמיד התקשרה אצלי  האמירה הנוקבת הזאת אל המשפט של הנסיך הקטן שהדברים החשובים ביותר סמויים הם מן העין. בשביעי ובימים שבאו ובאים אחריו הבנתי, או יותר נכון, אני מתחיל להבין, שישנם דברים שאי אפשר להעביר בשתיקה. גם אם אי אפשר לדבר עליהם. ושלא נתבלבל: אני מכביר כאן מלים אבל כולן מלים של השכל, של הראש. לא של הלב. כי דברי הלב סמויים לא רק מן העין אלא גם מהקול.

סטנלי מילגרם טען שיש שש דרגות הפרדה בין אדם לאדם. כלומר, כדי לחבר בין שני אנשים זרים צריכה להיות שרשרת של בסך הכל ששה אנשים ש'יתווכו' ביניהם. השאלה הכי קשה והכי נפוצה כאן מאז יום שבת השחור היא לדעת 'אם הכרת מישהו מבין ההרוגים'. אבל גם אם לא הכרת אישית לא היית צריך ששה שלבים אלא רק אחד בקושי כי התברר שכל אדם כאן מכיר מישהו שהכיר.

ואני גיליתי שאני לא צריך אף מתווך. אני מכיר את כולם. כולם קרובי משפחה שלי. כולם בשר מבשרי.

וכל מה שאני רוצה לדעת הוא מתי אוכל שוב לנשום.

.

.

המגע שלו הוא הכלי היחיד שיודע לפורר את החומות שסביבך.

שתקת כל כך הרבה שנים.

העולם זמזם וחלף על פנייך בהילוך מואץ ואפילו לא הצלחת להושיט יד כדי לנסות לעצור לרגע את השטף הגועש ולנסות ולמצוא סדק שיאפשר לך להשתלב. בחוץ כמובן זמזמת כמו כל הדבורים והלכת יד ביד בזוגות כמו כל הילדים אבל גם כשהגננת חיבקה אותך לא ידעת איך ללחוש לה על החומות. השפתיים שלך נעו אבל הקול לא יצא. היית כמו נוצה בין משברים גבוהים, כמו צליל כבוש שמחפש דרך או כמו עלים נטולי כותרת.

הזמן הוא אשליה אבל אשליה שהיא אמיתית לגמרי. הוא עצמו לא קיים אבל התנועה שלו קיימת. וככל שהתנועה זרמה החומות גבהו אבל כמו שקורה לפעמים עם אנשים שהעור שלהם שקוף ידעת להסוות היטב את המעגל המשורין שסביבך; למדת לחייך כשצריך ואפילו לחבק ולנשק ולאהוב וכך איש לא ידע להתבונן בך באמת כי באמת אי אפשר היה לדעת שאת שם, עטופה ומושטת מעבר לחומות.

ועדיין שתקת כשהוא בא.

פחדת. התרגלת אליהן. הן הפכו לחלק ממך. מה תעשי פתאום בלעדיהן?

https://www.saudek.com/en/sara/fotografie.html?r=2016-2020&typ=f&l=0&f=1014

סאודק

המשך יבוא

.

.

אני מתעורר לפעמים בשעות הקטנות של הלילה והמחשבות שלי נודדות אלייך.  אני לא רוצה שתבואי בחושך העמוק הזה בשיאה של אשמורת אחרונה. אני רוצה שתבואי עם אור ראשון ואז אולי אקום מהמיטה החמימה ואכין קפה חזק עם שלוש טיפות לימון ואצא איתך יחד לגינה להתענג על קסם של יום חדש לאור שמיים מחווירים.

************************

מוזר, היא אומרת, אתה יודע שבפעם הראשונה היית הכי ברוטלי אלי מכל מה שאני זוכרת. פיזרת עלי מתקפה ולא נתת לי רגע לנשום וממילא הייתי כל כך מרוגשת שעוד קודם בקושי נשמתי.

מעניין, אני אומר, כי לי דווקא נדמה שאני חורץ בך את ההיררכיה לא במכה אחת אלא בצעדים מדודים ומאפשר לך לחוות את הכניעה הולכת ומעמיקה בך כמו אותו בורג גדול שמסתובב וחופר לך בבטן התחתונה.

אני לא מדברת על הגישה שלך, היא אומרת. זה נכון שכל פעם אתה יותר ויותר קשה אלי ואני אוהבת את זה. אני מדברת על ההתנהלות הפיזית שלך אז. שכאילו היית אכזרי ומכאיב במיוחד בפעם הראשונה כדי לראות אם אני מסוגלת בכלל להתפשק עבורך ולהיות לך.

אני מחייך חיוך קטן אבל שום דבר לא נעלם מעיניה. למה אתה מחייך היא שואלת מהקצה של הפה ואני רואה פתאום איך העיניים שלה מתחילות לרעוד ויודע בוודאות שהיא שוב נרטבת.

אני מחייך כי נזכרתי, אני אומר לה. נזכרתי שגם אני הייתי במתח, אני אומר לה בגילוי לב.

***

אני זוכר שהייתי קצת מופתע ואולי קצת המום מכמה שהיתה יפה בעיני. אז גם הבנתי אל תוך העומק שגם אם קיים קשר בין 'להיות יפה' לבין 'להיות יפה בעיני' הם עדיין עשויים להיות שני דברים שונים.

וכשהיא נכנסה ידעתי שלא אפעל כפי שחשבתי שאפעל. נכון, אני אוהב להיות ספונטני  אבל לא פעם מסתמנים לך בראש איזה ציור או תכנית כללית שעליה אתה מאלתר. אבל אז, כשראיתי כמה היא חיוורת וכמה היא פועמת ונרגשת הרשיתי לזאב הטורף להשתלט עלי ועשיתי בה מעל ומעבר למה שחשבתי שאעשה.

***

האמת, אני אומר לה, לא חשבתי אז שתישארי. הרגשתי  שהגזמתי איתך.

טפשון, היא ממלמלת, ועכשיו אני גם מוודא שהיא אכן רטובה ונוזלת, כשהיית קשה  אלי כל כך ידעתי שאתה מרשה לי להיות הכי קרובה. ידעתי שאתה קושר לי את הלב. נראה לך שתוכל להיפטר ממני אי פעם?

*******************************

וכשאת מרפרפת ובאה באשמורת שלישית, בשעת הזאבים, ואת יודעת שקשה לי את מחבקת אותי ושואפת אלייך את הריח שלי שאֲתְּ אוהבת אני מבין שהאור מגיע לא אחרי החושך אלא שהוא בא איתך, לא חשוב באיזו שעה.

***

שעת הזאבים

שְׁעַת הַזְּאֵבִים חוֹלֶפֶת

וְאָפֹר הַשָּׁמַיִם מַחֲוִיר

וּבִמְשִׁיכַת מִכְחוֹל

מַתְחִיל לִכְחוֹל

וּמוֹתֵחַ קַוִּים

שֶׁל תִּקְוָה מְהֻסֶּסֶת

וְאוֹפְּטִימִיּוּת זְהִירָה

(הַנּוֹלָדוֹת לֵדַת עַכּוּז)

וּמַכְנִיס לַלֵּב  צְבָעִים

וְרֵיחוֹת וּטְעָמִים

שֶׁל בְּלוּז.

רֵיי צַ'ארְלְס שָׁר

עַל ג'וֹרְג'יָהּ

בְּמֵיתָרִים צְרוּדִים

וְאֵיימִי,

עִם עֲרָפֶל חוּשָׁנִי בַּגָּרוֹן*

שֶׁמְּזַיֵּן אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ חַיָּה,

שָׁרָה

אַהֲבָה חֲבוּיָה

פּוֹעֶמֶת דָּם

וְעֶצֶב דַּק

מִסְתַּלְסֵל כְּמוֹ עָשָׁן

כָּחֹל

אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם.

* עִם שַׁבְרִיר דִּמְעָה

הוֹמָה

בְּצַד הָעַיִן

וּפְעִימָה

הַמַּקְשָׁה אֶת הַזַּיִן.

.

תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ

תֵּן לָהֶם  הֱיֵה חָפְשִׁי

אֵלּוּ תִּכָּנַסְנָה בְּךָ תָּבֹאנָה פְּנִימָה

עוֹשֵׂי צוּרוֹת עַל צוּרוֹת

יְחוֹלְלוּ בְּךָ אֶת אוֹתָהּ חֲוָיָה

תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ

אֵלּוּ תַּעֲשֶׂינָה בְּךָ כִּרְצוֹנָן

עוֹשׂוֹת צוּרוֹת מֵחָדָשׁ בַּדָּבָר

תַּעֲשֶׂינָה בַּדָּבָר שֶׁלְּךָ

אוֹתוֹ הַדָּבָר בְּדִיּוּק

כִּי הֵן דָּבָר אוֹתוֹ תַּעֲשֶׂינָה

הַבֵּן תָּבִין כִּי אֵלּוּ תְּחַיֶּינָה

לְךָ אוֹתָהּ חֲוָיָה וּפֵרוּשָׁהּ טֶבַע

כִּי הֵן טֶבַע וְלֹא הַמְצָאָה

וְלֹא גִּלּוּי כִּי כֵּן טֶבַע

תֵּעָשֶׂינָה טֶבַע דָּבָר בְּךָ

כְּמוֹ שֶַׁתֵּן מִין חַיִּים לְמִלָּה

תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ

יונה וולך

**********************************

את נושאת אליו את פנייך והוא מניח עליהן יד גדולה ומיד מתפשט בך חום רועד בתחתית הבטן כשהוא חופן את פנייך ולש אותם באדנות כמו פסל המעסה את החימר שלו ומתענג על התמסרותן כמו שודד ים החופן את מטבעות הזהב שלו בתוך ארגז המטמון שלו.

את יודעת שאת נרטבת בלי שליטה והדגדגן שלך מתכווץ כשהוא עושה מפנייך סמרטוט ואז סוטר לך. את נזכרת בפעם הראשונה הכמעט וונילית כביכול, אחרי הזיון הארוך, כשחלפת על פניו בדרך לאמבטיה והוא עצר אותך ולפת את כף ידך בעוצמה והכריח אותך לכרוע ואחז בעורפך והכריח אותך בכוח לקבל את הזין שלו אל תוך הגרון שלך ואיך להפתעתך מצאת את עצמך יונקת וחולבת אותו כאילו זה היה היעוד שלך עלי אדמות וזו היתה הפעם הראשונה בה חשת את החום הזה בתחתית הבטן ואת הנקודה הזאת באמצע הדרך בין הטבור לדגדגן שמתחילה לפרכס ולהתכווץ ויורה חיצים אל מפתח הלב ומשעבדת לך את הנשמה.

שנים, עד היום, כשאת נזכרת בספונטניות ובאכזריות בה הוריד אותך אז את נרטבת ולעיתים קרובות מוצאת את עצמך מאוננת. לפעמים גם מולו למרות שעד היום את עדיין קצת מתביישת.

ואת כמהה, כל כך כמהה ועורגת לרגע המסוים והמסומן הזה כשהוא אוחז לך בעורף או בשיער ומסמן לך בכוח לרדת. את כמהה לחוש בפיך ובלשונך את כלי הזין העבה והחם ואת כמהה לחוות את אותו רגע בו הוא מאותת לך שהוא מרשה לך לשמש אותו. ואת מתחננת בתוכך שירשה לך להגיע לסוף ושלא ישלוף את עצמו פתאום ויפנה להשתמש בך בכיוון אחר או בחור אחר. והדמעות שעולות בך אינן בגלל הרפלקס של הזין בגרון אלא בגלל הכמיהה העצומה שיתיר לך להביא אותו אל המקום הזה בו הוא מאפשר לך את פיסגת העינוג שלך -  להיות אחראית על הגמירה שלו. הרגע הזה, בו הזין הקשה מתחיל לפרכס ומתחילה הסידרה של הפעימות וההתכווצויות שתוכפות אחת אחרי השניה, הרגע הזה הוא אחד הרגעים המכוננים בחייך, לא פחות. וכאשר הזירמה החמה ניתזת אל פיך או גרונך או על פנייך אֲתְּ כמעט גומרת ובעצמך חווה ריגושים עזים שעולים מכיוון הרחם אל הדגדגן כמו גלים של ים סוער שנרגעים רק כאשר הם מרווים את שפת החוף.

בליבך שהלמותו הולכת ושוככת את מתפללת שירשה לך להיות נמוכה ומושפלת, הכי נמוכה ומושפלת שאפשר. ושם, במקום עוד יותר עמוק בנבכי הלב את שבה ומשתאה כמו תמיד על המסתורין הזה שהרשות שהוא מתיר לך להיות אסקופתו הנדרסת היא אמן הורתן של הכנפיים העשויות ריקמה של אור שמאפשרות לך לדאות גבוה גבוה ולשאוף עמוק אל ליבך את האויר החד פעמי של החופש.

.

.

"...בגוף האדם מתפרקת המילה לשניים: לחומר ולמהות. כאשר נעלם החומר, מאפשרת המהות שנותרה עתה ללא צורה לרקמות הגוף להכילה, שכן המהות מחפשת תמיד מוביל חומרי גם אם עלול הדבר לגרום לאסונות רבים..."

אולגה טוקרצ'וּק

***************

מילים הן לפעמים כמו נמלים המתנהלות בטור הלוך וחזור, נושאות על גבן פיסות קטנות של קש או של משמעות שמתחברות או לא מתחברות להיגדים שמתפזרים בחלל העולם כמו הדים או כמו הרוח בקנה הסוף. מדהים איך מילה יכולה להדליק ואיך מילה יכולה לכבות ומי כמוך יודעת מה רשימת המילים שבמיידי משליכות אותך ארצה לכרוע ולהשתחוות, נושמת בכבדות, מפושקת, רטובה ומרוגשת.

***************

...מוזר, אבל בתוך השיח על השעבוד מילת המפתח היא דווקא 'חופש'. וכבר אמרנו פעמים רבות שעולם יחסי השליטה הוא עולם של פרדוקסים. ואחד הבולטים ביותר הוא הפרדוקס שעוסק בחופש שנוכחותו מוצפת כאן לאורך ולרוחב. בתוך המילים ובין השורות, בתוך הגוף ובנשמה צלילי החופש הופכים להדים או לאדים שנקווים והופכים לאגלי טל שמרווים את הצורך הכל כך עמוק הזה בהיררכיה.

הרבה פנים לו לחופש והסוד שהוא גם המפתח להבנת העוצמה שהוא מגלם הוא שכולם מתכנסים למקום אחד:

החופש שאת מבקשת שיעשה בך כרצונו. התפילה שאת נושאת להיות מושא של החופש שלו לנהוג בך כאוות נפשו, ככל שיעלה על רוחו. החופש שאת חווה כאשר אינך צריכה להתמודד עם דבר ואינך צריכה להחליט דבר וצליל השקט שמרעיד ועובר בך הוא קול החופש שהשעבוד שלך מעניק לך – החופש להיות באמת ובתמים שייכת לו, רכוש שלו, צמיתה ואריסה שלו ואמה חרופה.

החופש להתפלש בתוך הגסויות הכי בוטות, אלה שפעם התביישת מעצם העובדה שהן חולפות במחשבתך ושאת מפנטזת עליהן. החופש לסגוד ולעבוד את הזין. החופש להרשות לעצמך להתחנן אליו שירשה לך לענג אותו. החופש לזחול עבורו. החופש שבעצם העובדה שכשהוא קשה איתך הוא מביע קירבה אלייך. החופש שכשהוא קושר אותך את חשה איך מתירים אותך מאסורייך.

כמובן, ישנו שם גם מה שמכנים לפעמים 'חופש הביטוי' כלומר החופש לנסח ולגלות את עצמך דרך השעבוד והיד הקשה או, במילים אחרות – להיות אֲתְּ. החופש לחקור, לזקק ולבטא האת ההווייה, העצמיות והמיניות שלך.

אבל מרחף מעל כולם נגלה שם – כאשר חשמל, רגש וליבידו נפגשים בחסות היד הקשה – החופש להיות מאושרת.

.

.

עוד מקום*.

לפעמים השלכת מרחיקה את עדותה עמוק אל תוך החורף. אפשר לראות אותה כסוג של משיכת יתר חסרת סיכוי. אבל אפשר גם להבין שמתוך האין המצהיב ונכמש יבקע בבוא יומו ניצן שיפציע ויוריק ויפרח ויסמן את בוא האביב.
בתוך המעגלים שחוזרים על עצמם אפשר ללמוד משהו גם על כיוון ועל תוחלת.
שאם לא כך לא תוכל להיוולד שום עשייה.
ואנה אנו באים ללא עשייה.

**************************************

פעם, מזמן, אמרת לי שאת משתאה נוכח האומץ של גברים שולטים לקחת ככה. לרדות ולנגוש ולהיות קשים כל כך.
והאמירה הזו היתה כמו אבן קטנטנה שידית לעבר זגוגית החלון שלי.
ובאה ציפור קטנה וחטפה בפיה את האבן והתעופפה לה הרחק .

השנים עוברות להן ולכל כדור יש כתובת וכל מכתב מגיע ליעדו.
הרבה תהיתי וחקרתי את מעיינות הנתינה הזאת. תמיד סקרנו אותי מקורות נהר האש האדיר הזה שבונה התמסרות וכניעה כאלו שמסוגלות ליצור עוצמות אנרגיה תרמו-גרעיניות כאלה.

ואולם, מכיוון שגם אחרון צעדי הריקוד מוליך הביתה גם ההבנה מגיעה לבסוף.

יותר ויותר, בזמן האחרון, אני חושב כמה עוצמה אכן גלומה ביכולת לקחת. כמה בלתי נתפשת היא היכולת להצית, להזין, לפרנס ולבסוף, להכיל את ההיזקקות הזאת -הבלתי-נשלטת –  להישלט...

לדעת להכיל את המרחבים המדהימים האלה של ההתמסרות וההתפשקות הוא שווה ערך, פחות או יותר, ליכולת לנשום במים.

נכון, יש מי שמגלים אוצר ישן ומשתגעים נוכח התיבות המתפוצצות מתכשיטים, ושלל זהב ויהלומים. כמו קבצנים מורעבים הם עטים בחמדנות ומתחילים למלא את כנף בגדם באצעדות, טבעות אודם ומטבעות זהב וממהרים לנוס על נפשם מבלי להבין באמת שיגלו, עם שובם משם, שכיסיהם מלאים בקוצים וקליפות ריקות. שהקסם פג.

אבל יש מי שיודעים שזה הכל שלהם. באמת.
והכל עומד לרשותם. לכן אין צורך לחטוף. לכן אין צורך לברוח עם השלל.
יש מי שיודעים לאסוף את כל האוצר הזה אל תוך עצמם.
והוא תמיד נותר שם. עבורם. שלם.

ההבחנה הזו בין החמדנות של כייסי האנרגיה לבין בין מי שהופנם בהם כי המלוכה הזו נועדה להם היא, כמובן, רק הצעד הראשון בדרך ארוכה שבה לומדים לאט לאט כמה הרבה הכלה, נתינה וקבלה גלומות ביכולת להעתר נכון אל ההתמסרות המוצעת ברטט מחשמל שכזה.

והמשוואה, איפוא, בסופו של דבר, פשוטה מאוד. כדי להיות מסוגל להכיל כל כך הרבה וכל כך חזק צריך שיהיה מספיק מקום.

ואין זה סתם ואין זה במקרה שרק מי שיש בו מספיק מקום יש בו היכולת לקבל אל תוכו את כל הצורך הזה לבוא אליו.

(וכמובן, צריך לדעת איך והיכן בדיוק לפתוח את הדלת אל המקום הזה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר).

*חלקים פורסמו בכלוב פעם, מזמן.

.

.

מזמן לא כתבתי לך.

ולא בגלל שאזלו המילים או שנגמר המקום בין השורות, היכן שתמיד השארתי לך פקעות של הפתעה. לא כתבתי בגלל שכדי לכתוב לך אני צריך קודם להתכתב עם עצמי וככל שעוברהזמן  כך קשה יותר להחליף מילה. בגלל הרעש, כן? וגם בגלל שכשכותבים בכתב יתדות צריך להקפיד מאוד על עצמת מכת הפטיש.

כולם נשא הרוח כולם נשא האור, כותב חיים נחמן ואני מבין אותו. הענק בגנו, ילדת החסה, תכולת העין, הטייס ואשתו, אֶם הקטנה, הסופרת, המורמת, הימאי, בת הים... חלקם ממש כבר לא כאן. עזבו את עמק הבכא. האחרים,יבדלו, התפזרו עם הרוח. אל האור? אולי אל החושך? מי יודע. רק ששת או עשרת קוראי או קוראותי מציצים לעיתים מתרחקות והולכות לראות אם במקרה עברתי.

******************************

מי שלא ראה מבטים מתחננים של תכלת שנישאים מצד הכריעה אל השוט שמונף מעליה, מי שלא נישקו את ידו שפתיים רועדות ביראה ובתשוקה, מי שלא בחשו עבורו את הקפה בחרדת קודש לא יודע מהו יופי. מהי אהבה.

מי שלא  לקח אשה בתנופות של אש סוערת וביד קשה וחדה, מי שלא דרך, הצליף, בעל והצמית אשה בשלה שמתחננת למרוּת,  מי שלא כופף, השפיל וזיין בכוח ובגסות, לא יודע מהי עדינות. מהו רוך.

מי שלא מטפס בזיעת אפיו אל הפסגה לא יודע את עונג הריחוף אל העמקים שמתחת.

מי שלא צלל אל המעמקים החשוכים אינו מכיר את קרני השמש המפזזות במים ומסמנות את הדרך למעלה.

מי שלא כרעה בפניו אשה חזקה המתחננת שירשו לה לסגוד לזין לא יידע לעולם את ממדי העוצמה הלופתת את הבטן.

ליד מאגרים של גז אתה לא משחק עם גפרורים.

אלא אם כן אתה יודע איך מצמיחים כנפיים מתוך האפר.

זר לא יבין זאת.

.

.

"....אני אוהב את הרגליים החטובות להפליא שלך. את החזה הגדול שלך שמפאר בחוסר פרופורציה שלו את גופך הקומפקטי. את השיער שלך שהיה פעם חלק ומשיי והיום, כך בחרתי, הוא גזוז קצר וחזק וחושפני. 

אני אוהב את הדרך בה את משרתת, כורעת, מתפשקת, רועדת וקופצת לדום. אני אוהב את הדרכים הרבות בהן למדת לבקש בלי מילים שייעשה בך מעשה הלקיחה.

דברים הרבה אני אוהב בך, 

אבל יותר מכל אני אוהב לחדור דרך הכחול טורקיז הייחודי שלך ולהיכנס פנימה ולצוף על פעימות הלב הרכות שלך ולדעת שגם את צפה בתוכי"....

(קטע מסיפור שפיזרתי פעם, מזמן)

אותו המקום ואותו הרגע בהם ננעלות העיניים, שלו בשלה ושלה בשלו, וניצוצות חשמל קרים אופפים  אותם שעה שהתודעות שלהם חודרות זו אל זו ומרחפות ומסתחררות יחד - זהו המקום והרגע והמרחב והחלל בו הם חווים 'בום' גדול שמרעים בחלל החזה ומרעיש בקול דממה דקה. הרגע הזה הוא רגע של אמת והמקום הזה הוא המקום בו אין היררכיה ואין הגמוניה ואין דיסטאנס כי שם נפגשות, נלפתות ונארגות הנשמות.

שם, כאשר נופלת הכסות, יפה יותר או פחות, ומתפוגגות המסכות, נשאר רק השריר המתוח של העצמיות הנקיה. שם בוערת החשיפה הטהורה ושם מתבררות המהויות. אותו ה'בום' הוא הרגע שאחריו שום דבר כבר לא אותו הדבר. זהו הרוביקון, זה קו פרשת המים שאחריו 'כריעה', 'לקיחה' ו'מרות' וכל אמירות שפת השעבוד מפסיקות להיות ריקוד והופכות להיות הוויה.

והנה שיר נפלא של אגי משעול שיודעת בדרכה המיוחדת לספר על הכניסה פנימה.

עצה

אֲהוּבָתִי וְרֻדַּת הַפְּטָמוֹת

תּוֹדִי שֶׁגַּם אַתְּ לֹא הָיִיתָ

 שׁוֹכֶבֶת אִתָּךְ.

פַּעַם הֲרֵי צַצְתָּ מוּלֵךְ

בַּלַּיְלָה

בְּתוֹךְ הָרְאִי

וְחָשַׁבְתְּ שֶׁזֶּה שֵׁד,

וְלִפְעָמִים

 כְּשֶׁאַתְּ מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּחַלּוֹן

נִדְמֶה לָךְ שֶׁאַתְּ גְּבֶרֶת פוּקְס.

גַּרְגְּרָנִית שֶׁלִּי תּוֹדִי

שֶׁאֲפִלּוּ עִם עֲצַלְתַּיִם שֶׁל עראק

כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה אוֹפְקיִת

לֹא הָיִית לוֹקַחַת אִתָּךְ חֶדֶר.

לִפְעָמִים אֲפִלּוּ עִם מַקֵּל

לֹא הָיִית נוֹגַעַת בָּךְ.

אֲבָל הָרֹאשׁ שֶׁלָּךְ טוֹב וְגַם

הַקּוֹל הַמְּזַיֵּן שֶׁלָּךְ בּוֹקֵעַ כְּמוֹ

מֵאֵיזֶה מַצְבֵּר אַחֵר

לְכִי עַל זֶה

לְכִי עַל הָרֹאשׁ.

אגי משעול, 2021

.

.

למה לדבר הרבה, תמיד ידעת שיבוא יום ותתני את התחת.

כמו שתמיד ידעת שתרדי ותלקקי ותזחלי ותתפשׂקי.

מה שלא ידעת היה שתצטרכי לבקש את זה.

מה שלא ידעת היה שתבקשי.

כמו אז כשאמרתי לך שלעולם לא אתקרב אל הפטמות שלך עם מחטים אלא אם כן תתחנני שייעשה בך כך. ולא האמנת שיבוא יום ותבקשי. צחקת בתוכך כשאמרתי לך שתתחנני. ואז, אחרי דרך מפותלת רצופה בלקיחות קשות הרגשת שאת מוכנה וככל שקפא בך הדם ידעת שאת מוכרחה לבקש וביקשת. ואני סירבתי. ואחרי שביקשת שוב ושוב סירבתי – מצאת את עצמך מתחננת כמו מי שמתחננת על חייה. בכי תחנונים בכית כי ידעת שלא תהיי שלמה עד שיתקיימו בך ויינקבו בך כל שמות השעבוד.

הרעב הזה שאת חשה והצורך המפלח ביד הקשה שמאלפת אותך ומקציעה אותך ותוחמת אותך ורודה בך ומרסנת אותך בפראות כבושה היטב, בוער בך כמו סופת אש כלואה בירכתי הבטן שלך ומבקשת דרך ומקום להתפרץ.

הרעב הזה הוא כמו חור שחור, צומת מועקות ששואב החוצה את מפתח הלב שלך כמו זרעי סביון המתפזרים ברוח. הרעב הזה הוא תמצית כל הערגות ששנאת פעם ושנאת עוד יותר את העובדה שאת נכנעת להן וחוזרת וכורעת ומבקשת להילקח.

ואיך שנאת את המחשבה שחור התחת שלך ייכבש באכזריות ויהיה למשיסה. ואיך ידעת שזו הבעילה המאדנת האולטימטיבית. שמי שבועל אותך בתחת יכול לרצוע את אוזנך למשקוף הדלת או לכבול אותך עירומה במרתפיו העמוקים וכל מה שיעניין אותך זה איך לשרת ולענג ולרַצות.

למה לדבר הרבה. תמיד ידעת שיבוא יום ותתני את האמ'אמא של התחת.

.