...כמו תמיד כשאני בועל אותך ולוקח אותך ועוברים הרגעים שבהם את נאנקת את תשוקתך ומתחננת שאהיה יותר ויותר קשה איתך מגיע תמיד זמן "נווה המדבר" בו אני עוצר כדי לאפשר לך לנשום וכדי להאריך את יסורי הציפיה...
"תצליף בי בפּוּסי" פתאום את מתחננת, "בבקשה, בבקשה", ילידת הארץ עם מבטא קליפורני מושלם שכמותך, ואני כמעט יכול לראות את אגלי הזיעה המיקרוסקופיים שפורצים מכל נקב בגופך בשל גל החום שעובר אותך כשאת קולטת מה אמרת. עינייך מושפלות ולחייך אדומות והנשימה שלך כבדה כבדה ואני יודע מבלי לבדוק שאת רטובה וניגרת כמו מעיין של שמן רותח. ושאת מוכנה.
אחרי שהכל נגמר ואת נרגעת לך ואני יודע שעכשיו תרצי להתכרבל, בי או למרגלותי, פתאום את מפתיעה אותי ואומרת בקול חנוק שהדי התשוקה עדיין מפעפעים בו: "אני באמת כמו בובה ואתה באמת מושך בחוטים". ואז את משתתקת ואני יודע שעכשיו תבואנה כמה דמעות חמות ותבקשי חיבוק של נוצות.
"שטויות", אני אומר לך ומנסה לכבוש את החיוך שמתפשט בי, "זה פשוט שאת אחת מהבחורות הכי עצלניות שאני מכיר"....
לפני 12 שנים. 21 בינואר 2012 בשעה 16:32
