Ultra

חיבקתי אותו חזק והוא דימם בשקט, בדממה. מטפטף על הבלטות המטונפות ומלאות בדלי הסיגריות ושאר זבל של המדרכה ברחוב דיזינגוף בת"א.
הוא הלך מהר, באמת שמהר. זה כאב רק לשניה ואז... אז כבר כלום לא כאב.
הוא מת ועכשיו אני לא אוכל לחיות יותר, לפחות לא כמו פעם, חלק ממני מת. זהו, עכשיו הכל נגמר ושום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה והכל באשמת מיקה הזונה הזו שדחפה אותו אל הקצה.
זונה! זונה! זונה! זונה! אין דרך אחרת להגדיר את מיקה. הכל באשמתה!
מיקה היתה האהבה האמיתית שלו. זו שגרמה לו להרגיש חי לראשונה, זו שהפכה את הכל לורוד יותר, שמח יותר, אמיתי יותר. אבל באותה מידה שהפכה את הכל לטוב כך גם הפכה את היוצרות.
אולי זה היה יותר מדי בשבילה. הרי בכל זאת, פינה גדולה בו היתה שמורה לה ובה היא ישבה על כן גבוה. זה עול מאוד גדול לבחורה כל כך צעירה, כל כך לא מנוסה.
טוב, אז אולי מיקה לא זונה, אולי היא סתם רצתה להתנסות וטעתה בדרך, לא רצתה לפגוע בו ובטעות פגעה בו יותר ממה שיכלה לחלום. ואולי היא כן זונה, לך תדע מה קורה בתוך ראש של בחורה שבוגדת.
בכל מקרה היא ריסקה אותו. היא שברה אותו. אם היא התכוונה ואם לא.
האמת שזה לא קשור אליה כל כך, זה היה מגיע בכל מקרה, איתה או עם מישהי אחרת. הוא אהב כל כך שהוא יצר סככה מגנה כזו ולא נתן לה לצאת, לא נתן לה לברוח. הוא לא היה שם לב שזה נגמר גם אם זה היה מכה בו כמו מכת חשמל, אתם יודעים, של ההחייאות...
אז היא עזבה. עזבה בבושת פנים אם מותר להוסיף. לא היתה דרך אחרת לעזוב.
אחרי שגילה שהזדיינה עם מוטי, המ"מ שלו מהצבא איך היא יכלה להשאר גם אם רצתה? אבל היא לא רצתה, היא ידעה שהיא לא רצתה. היא אפילו ניסתה להגיד לו פעם, הוא לא ממש הקשיב.
ועכשיו, אני יושב פה ברחוב דיזינגוף, מתחת לבניין המגורים הישן, מתחת לדירה שבה אהב כל כך את מיקה ומחזיק אותו בידיים שלי, מדמם. סתם ככה כמו כלום, 2 מטר מהבית, 2 מטר מהמנוחה והשינה במיטה הגדולה בחדר השינה שצופה על החנויות המפוארות של שמלות הכלה הוא קרס, כאילו איזה עורק ראשי נקרע לו.
ככה הוא התמוטט בידיים שלי, מול כל העולם, שיראו. שיראו מה עשתה מיקה הזונה הזו! איך גמרה אותו.
ועכשיו, כשהוא קמל ומת, אני יושב פה ומסתכל עליו, קטן כל כך, חשוף לכל העולם כאילו אני מחזיק אותו בידיים שכולם יוכלו לראות אותו.
אבל אין כבר כאב. אין כבר רגש. הכל נעלם.
הלב שלי מת.

(כל הזכויות שמורות לאולטרה ויולט).