Ultra

חיבקתי אותו חזק והוא דימם בשקט, בדממה. מטפטף על הבלטות המטונפות ומלאות בדלי הסיגריות ושאר זבל של המדרכה ברחוב דיזינגוף בת"א.
הוא הלך מהר, באמת שמהר. זה כאב רק לשניה ואז... אז כבר כלום לא כאב.
הוא מת ועכשיו אני לא אוכל לחיות יותר, לפחות לא כמו פעם, חלק ממני מת. זהו, עכשיו הכל נגמר ושום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה והכל באשמת מיקה הזונה הזו שדחפה אותו אל הקצה.
זונה! זונה! זונה! זונה! אין דרך אחרת להגדיר את מיקה. הכל באשמתה!
מיקה היתה האהבה האמיתית שלו. זו שגרמה לו להרגיש חי לראשונה, זו שהפכה את הכל לורוד יותר, שמח יותר, אמיתי יותר. אבל באותה מידה שהפכה את הכל לטוב כך גם הפכה את היוצרות.
אולי זה היה יותר מדי בשבילה. הרי בכל זאת, פינה גדולה בו היתה שמורה לה ובה היא ישבה על כן גבוה. זה עול מאוד גדול לבחורה כל כך צעירה, כל כך לא מנוסה.
טוב, אז אולי מיקה לא זונה, אולי היא סתם רצתה להתנסות וטעתה בדרך, לא רצתה לפגוע בו ובטעות פגעה בו יותר ממה שיכלה לחלום. ואולי היא כן זונה, לך תדע מה קורה בתוך ראש של בחורה שבוגדת.
בכל מקרה היא ריסקה אותו. היא שברה אותו. אם היא התכוונה ואם לא.
האמת שזה לא קשור אליה כל כך, זה היה מגיע בכל מקרה, איתה או עם מישהי אחרת. הוא אהב כל כך שהוא יצר סככה מגנה כזו ולא נתן לה לצאת, לא נתן לה לברוח. הוא לא היה שם לב שזה נגמר גם אם זה היה מכה בו כמו מכת חשמל, אתם יודעים, של ההחייאות...
אז היא עזבה. עזבה בבושת פנים אם מותר להוסיף. לא היתה דרך אחרת לעזוב.
אחרי שגילה שהזדיינה עם מוטי, המ"מ שלו מהצבא איך היא יכלה להשאר גם אם רצתה? אבל היא לא רצתה, היא ידעה שהיא לא רצתה. היא אפילו ניסתה להגיד לו פעם, הוא לא ממש הקשיב.
ועכשיו, אני יושב פה ברחוב דיזינגוף, מתחת לבניין המגורים הישן, מתחת לדירה שבה אהב כל כך את מיקה ומחזיק אותו בידיים שלי, מדמם. סתם ככה כמו כלום, 2 מטר מהבית, 2 מטר מהמנוחה והשינה במיטה הגדולה בחדר השינה שצופה על החנויות המפוארות של שמלות הכלה הוא קרס, כאילו איזה עורק ראשי נקרע לו.
ככה הוא התמוטט בידיים שלי, מול כל העולם, שיראו. שיראו מה עשתה מיקה הזונה הזו! איך גמרה אותו.
ועכשיו, כשהוא קמל ומת, אני יושב פה ומסתכל עליו, קטן כל כך, חשוף לכל העולם כאילו אני מחזיק אותו בידיים שכולם יוכלו לראות אותו.
אבל אין כבר כאב. אין כבר רגש. הכל נעלם.
הלב שלי מת.

(כל הזכויות שמורות לאולטרה ויולט).

ככה זה בחיים.
אתה מכיר בחורה היא מטריפה לך את החושים מושכת אותך בלשון ואתה מרגיש יום אחד שאתה כמו מריונטה שלה.
היא משחקת לא רק בך. יש לה עוד כמה צעצועים כמוך מתחבאים במגירות שונות ומשונות, נעולות. וכשמשעמם לה היא פותחת את אחת המגירות ומוציאה ממנה את הצעצוע שישב וחיכה לה בשקט.
היא משחקת בך מכל הכיוונים, זה ברור לכל מי שמסתכל מהצד. אתה גם לא טיפש, אתה יודע שהיא משחקת בך אבל אתה נותן לה להמשיך רק כדי להיות בקירבתה.
אתה נכנע. אתה כולך לרצונות שלה, לצרכים שלה. הכוח בידיים שלה, הכדור בידיים שלה, הציפורניים שלה נתקעות בו עמוק עמוק, היא לא תוותר עליו.
אתה סוגר את עצמך לאופציות אחרות. אולי המשחקים שלה מגרים אותך ברמה מסוימת, מושכים אותך וגורמים לך לרצות עוד. אולי אתה קצת מזוכיסט כשזה מגיע אליה.
אולי זה מגיע לך, הרי כל כלב בא יומו. הרי הגיע הזמן שתפול, שמישהי תשחק בך ותגרום לך להרגיש באותה צורה שגרמת לכל בחורה שבאה לפניה להרגיש - חסרת כוח, חסרת אונים, משולה לרצונותיך ולמצבי הרוח המשתנים שלך.
אתה מתחיל לחשוב על כל הבחורות שאי פעם יצאת איתן, מרחם עליהן על מה שהעברת אותן. חושב אולי להתקשר ולהתנצל לפניהן, אבל מה זה יעזור? וחוץ מזה, היא בחיים לא תרשה לך להתקשר אליהן. הרי הכל הולך אצלך לפי מה היא מרשה ומה לא. היא אפילו קובעת לך מה תלבש לאן ומתי אז מה אתה בכלל חושב את השטויות האלה?
אתה יושב ליד הטלפון ומרגיש מטופש. מחכה שהיא תתקשר, למה היא עוד לא התקשרה? להתקשר אליה בעצמך? לא, היא הרי לא אוהבת שאתה עושה את זה, מתחיל סצינות, מתנהג כמו עבד כנוע או כלבלב חולה אהבה, נכנס לה לספייס שלה.
אף פעם גם לא היית אצלה בבית. היא שומרת על הפרטיות שלה בקנאות.
אתה יודע שאתה רק צעצוע מבחינתה וזה לא הולך להשתנות למרות שהיית עושה הכל כדי להיות יותר מזה, אבל זה הרי לא יקרה.
אז מה אתה מחפש, עתיד? לא יהיה לזה עתיד. אז מה אתה בכלל עושה שם? למה אתה נותן לזה להמשיך?
אולי הגיע הזמן לעמוד על שלך ולהגיד לה:
די, תפסיקי לשחק לי ברגשות !

*כל הזכויות שמורות לאולטרה ויולט.

זוגופוביה - פוביה זו תוקפת בעיקר גברים ויכולה להגיע בכל גיל נתון. הזוגופוביה פוגעת באיכות חייהם של הסובלים ממנה על ידי כך שהיא מונעת מהם את יכולת פיתוח מערכות יחסים עם בנות המין הנשי.
ישנם סימפטומים למצב זה שהם אפשר להבחין עוד בשלב מוקדם: חוסר יכולת לנהל שיחות טלפון שאורכן יותר מחמש דקות. הסתגרות כשמופנות אליהם שאלות כגון: איפה היית? איפה אתה? למה לא התקשרת? או לחילופין, המצאת תירוצים לא הגיוניים הנוטים לחזור על עצמם בתדירות גבוהה.

הגבר הסובל מ"זוגופוביה" יטה להלחץ כאשר אישה שאיתה הוא מפתח מערכת יחסים מתחילה להפוך לחלק משמעותי מחייו. הוא יהיה עצבני יותר, ויסמן את איזור המחייה שלו (בית,עבודה וכ`ו) בצורה שתהיה ברורה ולא תשתמע לשני כיוונים.

הגבר הסובל מזוגופוביה יבוא בדרך כלל מבית בו הקשר עם אימו, או במקרה הקיצוני - עם משפחתו, הוא קשר בעייתי. בעברו ישנה מערכת יחסים רצינית אחת אשר ממנה יצא פגוע ואשר השאירה בו טראומה שהיתה ה"טריגר" להתפתחות פוביה זו אצלו. חשוב לציין כי פוביה כזו קיימת ועלולה להתעורר אצל כל גבר מגיל 16 ואילך - אל תטעי לחשוב כי פוביה זו אינה קיימת אצל בן זוגך וטרחי לשים לב להתנהגותו. האם הוא מפגין אילו סימפטומים?

אין סממנים חיצוניים היכולים להזהיר אותך מפני גבר הסובל מזוגופוביה. כמו שכבר נאמר, כל גבר עלול לסבול מזוגופוביה בלי קשר למראהו, גילו או מצבו הכלכלי.

הזוגופוביה נחשבת כיום לאחת מן הפוביות המסוכנות ביותר. עקב הזוגופוביה גילם ומספרם של הרווקים והרווקות באוכלוסיה עלה בצורה משמעותית. אם מספרים אלו ימשיכו לעלות, ישנו סיכוי גבוהה שמספרנו יפחת עם השנים עד כדי הכחדה מוחלטת עקב הפחד מזוגיות שיוביל להתרבות מעטה יותר.

במקרים רבים, בעיקר עקב שהייה מרובה בחברתם של גברים אחרים הסובלים מפוביה זו, נוטה המחלה להשפיע על נאמנותו של הגבר.

נכון להיום, עדין לא נמצאה תרופה למחלה זו. טיפולים פסיכולוגיים מסוגים שונים לא הצליחו להביא לריפוי פוביה זו המושרשת עמוק בתוך הגברים. ישנן מדעניות הסבורות כיום שפוביה זו אינה פסיכולוגית כלל וכלל ובעצם מצויה בגנים העוברים מאב לבן. הגן האחראי לזוגופוביה עדיין לא נמצא, אך המוצלחות והמוערכות ממדעניות דורנו עובדות על מנת למצוא אותו וליצור חיסון למחלה נוראית זו.

נשים -שימו לב לסימפטומים! מחלה זו מסוכנת ויכולה להרוס את עתידכן ולהשפיע על מצבכן הנפשי! במידה ואתן מאתרות סימפוטמים אלו בבן זוגכן אל תנסו לטפל במצב זה בעצמכן. נסיונותיכן רק יחמירו את מצב הפוביה. פנו לעזרה מקצועית באחד ממוקדי החירום הבאים: ער"ן, המרכז לטיפול בנפגעי זוגופוביה, המרכז לטיפול בבעיות מחויבות, או בקשו הפניה לנוירולוג מרופא המשפחה.



(מתוך הרצאה של דוקטור לרפואת הנפש ותורת הפסיכוזה הגברית - Ultra Violet, באוניברסיטת ת"א, הפקולטה למדעי הזוגיות, פברואר 2006).

*כל הזכויות שמורות לאולטרה ויולט.

זה לא קל להיות דג. החיים מתאכזרים אליך כשאתה לא יכול לנשום מחוץ למיים וחי בעיקר על פלנקטון. מבחינתי, קיימים שלושה סוגי דגים: אלה שבים, אלה שבאקווריום, ואלה שעל צלחת איפשהו או הגלים מרחו אותם על איזו שונית.
החיים קשים ככה או ככה כשאתה דג. לפעמים אני חושב שלאלה שמוצאים את עצמם כמנת היום אצל בני הדייג יש את הכי הרבה מזל.
אני משתייך אל הסוג השני. אלה שחיים באקווריום. על הים הפתוח רק שמעתי מדגים אחרים שעברו באקווריום במהלך השנים.
נולדתי בחנות חיות, הייתי ילד לא מתוכנן. אחרי ההשרצה אמא שלי נכנסה לדכאון שלאחר לידה ואכלה את רוב אחיי ואחיותי. נשארנו אני ושלושת אחיותי.
שתיים מאחיותי כבר נשואות. אחת גרה באקווריום בחיפה עם בעלה ועשרים ושבע הילדים שלהם. לא מזמן שמענו שהיא שוב עומדת להשריץ. אחותי השניה נמצאת בהונגריה, עזבה את הארץ עם בחור שלומד שם רפואה... טסו רק הוא, היא והכלב שלו.
ואחותי השלישית חיה באילת, במצפה התת ימי. לא ממש אהבנו את הרעיון שהיא תחיה שם, לא אני ולא ההורים שלי. כל הקומונה הזו, כל הדגים המעורבים... לכו תדעו איזו תועבה יש שם. בושה.
ויש אותי, משה. אני נמכרתי לזוג צעיר, עורך דין מתחיל ומורה בבית ספר תיכון. אני חי חיים משעממים לחלוטין. הדבר הכי מעניין שיכול לקרות ביום שלי הוא אם הגברת יוצאת עם חברות ואדון עורך דין מזמין סרט פורנו בכבלים. לאיזה מצב התדרדרתי, צפייה בחסרות סנפירים וכסכסים היא האטרקציה הגדול של היום שלי..
החיים עוברים בשיגרה משעממת. לפעמים אני נהיה קצת קלסטרופובי, אבל גם זה עובר. אין הרבה מה לעשות כשאתה דג באקווריום.
יש דגים עם חיים יפים. כמו דוד שלי והבן שלו. שני אדיוטים, לא יודעים אפילו איך לשחות גב (למען השם, הם דגים, איך הם לא יודעים לשחות גב?!?!?!), אבל מהיום שבן דוד שלי נולד דוד שלי החליט שהוא והסנפיר העקום שלו יגיעו אל הוליווד ויהיו כוכבי קולנוע. אנחנו בבית תמיד התבדחנו שהכי קרוב שהוא יגיע להוליווד יהיה בתור הסושי של בריטני ספירס.
אבל איכשהו שני האדיוטים האלה הצליחו. שני הדגים הכי מטומטמים שאי פעם יכלו להיות הפכו לכוכבים וקיבלו סרט משלהם. אני עדיין לא מאמין שאני פה ונימו חי באקווריום פנטהאוז בהוליווד עם ג`קוזי, ועם שכנים כמו הדגות הכוסיות ההן מ"תפוס את הכריש", ואני, עם תואר בביולוגיה ימית, תקוע באקווריום עגול בדירה שכורה בת"א, העיר עם האויר הכי מסריח שיש (לא שזה מזיז לי במיוחד, אני גם ככה לא נושם את החמצן המלוכלך שלכם).
החיים קשים כשאתה דג. בייחוד כשנולדת סרדין ולא כריש. לא נורא, הכל נגמר תמיד בצורה זהה. יום אחד גם אותי יורידו עם המיים של השירותים אל תוך הלא נודע הגדול של תעלות הביוב בתל אביב. ואז, ורק אז, אפסיק לחיות כדג באקווריום...

*כל הזכויות שמורות לאולטרה ויולט.

מצטערת.