הכלוב הסודי

אנשים סביבי כל כך התרגלו לכך שאני קיר שהם תמיד מלאי הפתעה כשנחשף סדק. אני קיר חזק כזה, קיר יהלום, רק לא שקוף.
הבעתה שמתגלית, כשקושי שלי צף על פני השטח, חוסר האונים, תמיד מכה אותי תדהמה.
כן, הכאב והכעס שלי לא מקבלים צורה של סערה. נכון, השיתופים שלי נעשים בשקט, ברוגע, באיפוק. אבל הם שם ואם שמתי אותם על השולחן סימן שהזמנתי פנימה, ביקשתי תמיכה.
העניין הוא שחשיפת הסדקים האלה כל כך נדירה שמי שמולי פשוט לא יודע מה לעשות. איך מגיבים לזה? מה שואלים? והם תמיד תוהים אם זה בכלל קושי, הרי הכל כל כך רגוע.
מישהו, פעם, אמר לי שאני לא עמוד, כי עמוד אפשר להקיף. הוא אמר שאני קיר וקיר מאוד קשה לחבק.
אני עניתי לו שגם לקיר יש עוד צד, רק צריך להעז ולרצות מספיק, כדי לעשות סיבוב ולבדוק מה קורה שם.
נדיר שמי שמולי יודע מה לשאול כשזה קורה, איך להגיב והבעיה העיקרית היא שבמצב כזה, אין בי את המסוגלות ללמד איך לגשת אלי.
מזל שאני קיר חזק כזה, קיר יהלום, ככה כמעט ולא רואים סדקים, ככה מעטים נדרשים לעשות סיבוב והולכים לאיבוד.