מעולם לא אמרתי לאף אחד מהחברים המשותפים שלנו כאן, מי האיש הזה שהם קוראים לו חבר. מעולם לא סיפרתי שהוא הכה אותי, שזו הייתה מערכת יחסים מתעללת. שבחרתי לצאת ממנה בצורה פחדנית, כמו מישהי שמציתה את הבית רק כדי שלא יהיה לאן לחזור.
אני כועסת עליו ואני גם כועסת על עצמי. אני כועסת על עצמי שגם עכשיו, לפעמים אני שואלת את עצמי למה את צריכה את זה... למה להגדיר את זה ככה ולא בתור עוד מערכת יחסי שליטה כושלת? ואז אני מזכירה לעצמי שכשאני אומרת ש"אני מאמינה לך" אני חייבת גם להאמין לעצמי. שלא דמיינתי. שלא הגזמתי. שלא הבנתי לא נכון. את כל הפעמים שבהם הגבולות נחצו או את המניפולציות הרגשיות הנוראיות. ואת החשש מלדבר, מלהגיד מילה לא במקום שתגרום לו להעלב ואז את המחיר שצריך לשלם בבשר החי כדי להשקיט את האגו שלו.
והמילה הזו, יכולה להיות גם מילת ביטחון.
אני כועסת על עצמי שלא הבנתי קודם שזו לא שליטה. אני כועסת על עצמי שלא שמתי לב לבד לדגלים האדומים. ואני בעיקר כועסת על עצמי שלקח לי זמן לקום וללכת. להצית את הבית באש וללכת כי אין לאן לחזור.
האלימות לא נגמרה כשעזבתי, היא רק החמירה במובן מסוים. גם כי לא היה כבר איפה להסתיר אותה, אי אפשר היה לקרוא לה יותר בדס"מ וגם כי אני זו שעזבה ולא הוא.
כמו לתפוס אותי בפינה שקטה במועדון ולהחזיק אותי מהצוואר לקיר כדי להסביר לי שכדאי לי להמשיך ולשתוק. אז כשכבר לא יכולתי יותר לשתוק והתלוננתי... הוא הצליח לסובב את זה ככה שיצאתי האישה ההיסטרית, זו שרק רוצה להתנכל לו, וכמה פאקינג קל היה להאמין לו.
ובאמת רוב החברים המשותפים בחרו בו, אני לא מאשימה אותם... בחרתי לשתוק. כמה קל להאמין לכל הגברים שמספרים על האקסית המטורפת.
אני בעיקר כועסת על עצמי. ואת, החדשה שלו, אני רואה אותך שותקת יותר ויותר. ממך, רציתי לבקש סליחה.
------
דגל אדום
