פעם אחת, כשאבא שוב איים לקפוץ מהחלון המסורג ולשים קץ לחייו.
אמרתי לו בשליפה מהירה מהמותן, שאם הוא רציני וזו הבחירה שלו אני מוכן לטוס איתו לשוויץ לצורך התאבדות בסיוע רופא.
זה השתיק אותו. לזמן מה, האיומים פסקו. הוא נבהל שאני עוד עשוי לקחת את זה ברצינות. והיה לי קצת שקט, טפחתי לי על השכם והייתי מאוד מרוצה מהשליפה.
אבל אחר כך כשהמצב רק החמיר. האיומים בהתאבדות גברו ואיתם גם כאב הלב והשיחות על התאבדות רפואית קיבלו גוון מחריד של מציאות.
ואני מצאתי את עצמי מול שוקת מחוררת ובלי כדורים לשליפה.
אין באמת איך לתאר את המצב ולא את האשמה המפוררת שבלדעת שאני נתתי לו את הרעיון הזה, או בהבנה המפרקת שאם בזה הוא יבחר אני אהיה שם איתו.
אני לא יודע איך לישב את הנוראות הזו ביחד עם המחשבות העוד יותר נוראיות שלי שאומרות "שימות כבר". האם אני מנסה להציל אותו או אותי?
ומי יודע איך אצליח אי פעם לישון בשקט, בכלות הכל.
------
הטועה תמיד
