הכלוב הסודי

בין ערימות החיתולים והטטרות יש רגע, כמו קרן שמש על הקיר אחר הצהריים. היד שלו מורחת את הפנים שלי על המפשעה שלו באגביות, כמעט כבדרך אגב.

אני מתנחמת בזיכרון הזה שנצרב בי יחד עם הריח של מרכך הכביסה שאישתו אוהבת והפך לריח שאני הכי מקשרת אליו. אולי כמעט כמו הבושם שלו שהיה תמיד (קצת) מוגזם.

יש שם עוד רגע, רגע לפני שאני שוקעת בשינה, מצד אחד החום של האיש שלי שנרדם בשלווה, מהצד השני התינוק שלי שסוף סוף נרדם, וברגע הזה הכל נכון וחי,

אבל גם כל כך חסר.

חסר כמו היד שלו בשיער שלי, כמו המילים שלו באוזן שלי, כמו שרק שולט יכול להיות חסר לנשלטת.

אני נושמת עמוק עמוק - לאט לאט, נזהרת מעוד רגעים.

לעת עתה, זה מספיק.

אבל עמוק בפנים אני יודעת שאני כבר מחכה לרגע הבא.

וזה? זה נורא.