תחושה מוזרה - לפתוח את המחשב ולהיזכר באיך שהייתי אי אז, לפני יממה ומחצה. הטאבים הפתוחים ממקמים את המוח שלי בחזרה במקום לא רלוונטי, וזה צורם. אחד המאפיינים של היממה ומחצה הזו הוא עישון בלתי פוסק. הפגישה האחרונה עם הפסיכותרפיסטית שלי התחילה כשאני עומדת בשדה מעורפל עם ג'וינט דולק ביד, מצב חריג ביותר לכל הדעות. מאז שחזרתי לעשן מרגישה ברקע ישות חדורת אמוק ומטרה, להמשיך את התנועה הזו שיכולה להתרחש רק כשאין ילדים ברקע, של הדבר הזה שכמעט איבדתי כשהראשון נולד. כשאני איתם אני מרגישה שהם בעיקר מפריעים לי להתאמן ולהיות מה שאני רוצה להיות עכשיו ושהם גזלו ממני. ממש מפריעים לי, באופן אקטיבי. כאילו כל קרצוצ יתר הוא עוד נסיון שלהם לתפוס את המקום שנתתי להם בגופנפש שלי וכמו חתול נורמטיבי לא מבינים איך זה שאין להם גישה לשם יותר, ומתחרפנים קצת בעצמם. בשעות שביליתי איתם אתמול והיום היה טוב בסה"כ (שאכטה פה שאכטה שם), מלבד כמה דקות של אובדן שליטה כולל צרחות מלוות רסיסי רוק שזהרו לי בפרצוף, שיקפו את האור השמש שהאיר את המכונית והפריעו לי להתמסר לכאב של ילדה שמאבדת את זה כי לא מקשיבים לה ולא רואים אותה ומתעלמים מהבקשות שלה. אז תודות לרסיסי הרוק, נפרדתי מהגדול בשער בית הספר עם חיבוק אמיתי, ותודות להם אני מוצפת רק 60% אשמה, במקום מאה טריליון.
------
מאמא מיה
