בווסת שלי. אם הייתי סטודנטית לצילום, היא הייתה מושא פרויקט הגמר שלי - נמסכת בכבדות סרבנית אל רצפת המקלחת, זולגת במורד הירך. אני אוהבת להתפלש ולהימרח בה, במרקם הכל כך רך וחלק, כזה שאין מתאים ממנו לקבל אליו ביצית מופרית ולהזין להזין להזין. אני אוהבת את זה שהיא מכריחה אותי לשים לב לגוף. כשמתחילה בימים שאני חייבת (טוב, בוחרת) לעבוד ולבוא במגע עם העולם החיצון, פתיחת האגן מאתגרת אותי לתנועה תוך כדי מנוחה, או לכאוב. בימים הברוכים בהם יכולה לנוח וליהנות או לסבול ביחד איתה, מרגישה שזכיתי בלוטו ומפנטזת על עולם הוביטי שבו - מלבד הוביטים שידועים כבעלי זין עבה ותאבון בלתי רגיל לאכילת כוס - כל אחת יכולה לתת לעצמה לעשות מה שטוב ונוח לה בימים האלה בחודש. דעותי הפמינאציות על התעשייה המלבינה בצד, הגביעונית היא מתנה לאסתטיקה ולתשומת הלב של החיים שלי - אני מבקשת רשות עם החדרתה והוצאתה, וזה המקום היחיד שבו אני זוכרת לעשות את זה, לבושתי. אני מוזגת את התוכן לכף היד, מרגישה את החמימות המִשְׁיִית וכשמגיע הזמן נותנת לה לזלוג איפשהו ואיכשהו, מהופנטת מהמראה. אני נהנית להכתים איתה תחתונים, פינים וסדינים, להריח את המתיקות המתכתית שלה על היד אחרי אוננות. לעתים, אחרי שטעיתי ונכוותי, אני מבקשת ממנה לשאת את מה שיכולה החוצה איתה, לנקות מהנרתיק את שאריות הזכר שהכתים אותו ולהקל על הלב שלי. סייקל אחד מחזיר אותי לגיל הנעורים עם חצ'קון לפוצץ ומרדנות בועטת, סייקל אחר מגיע בוגר, בשל, רגוע ועסיסי. אחרי עשורים של עינוי ב-PMS, גם ממנו למדתי ליהנות. הימים שלפני שהיו בלאגן עצבני מתפוצץ עד כדי חשד באובדן השפיות הפכו לימים של קבלה ושחרור רסן, והאיד מרים את הראש. אני מסכימה לתאבון המוגבר והמוזר לגברים, למסכים ולשוקולד, מסכימה לצעוק את מה שהסופר-אגו שלי כיבס במהלך השבועות שחלפו מאז הוויסות הקודם, מסכימה לנפיחות בבטן ולנפיחות שמשחררת לאוויר העולם. אוי, והחירבון הראשון איתה! מחליק בהתרוקנות מענגת דרך הרקטום אל אורגיה חומה-אדומה באסלה. איפה המצלמה שלי?
------
רוזה פארטס
