כרגיל, אין לי עם לדבר, גם כי אין לי חברים וגם אם היו לי, איך אפשר בכלל לדבר על דברים כאלה.
זה לא תמיד השיח איתי כמובן. נהפוך הוא. השיח איתי בדרכ מרומם את הרוח, הכלה גדולה וקשב רב. מתן עצות וחיוך. תמיד עבור כולם. את החיוך שלי ואת ההכלה לה אני זקוקה אני שומרת לשעה אחת בשבוע. זה המקום היחיד בו אני מרשה לעצמי באמת להיות. באמת לספר את האמת עלי. על מה שאני עוברת.
בחיים רגילים אין מקום לשיח כזה. אפילו שהוא מגיע כאפיזודה חולפת ואינו כבר מצב קבוע. כשהוא היה קבוע, נקרא לו בשמו, הדיכאון הקליני, אי אפשר היה להרכיב משפט. לא לאכול, לא לישון, אפילו לא להדליק את האור. אבל זה כבר חלף. נשארו האפיזודות הללו. דווקא הן, הכי מתישות, כיוון שאיני יודעת אף פעם מתי הן יחלפו, מתי אני אחזור לכאן ועכשיו. אין לי שליטה עליהן. כמו שלא הייתה לי שליטה על המאורעות שהיו בחיי שצילקו את נפשי. זה נורא עצוב להבין, שלא הייתה לי האפשרות לשנות דבר. זה חוסר אונים מוחלט. ככה נותנת לי להרגיש האפיזודה שאני נמצאת בה כעת. או שאולי אני בכלל בפוסט טראומה עכשיו? מנסה להבין מאיזה תחושה בנויות המילים, מאיזה גיל? הרי לא ייתכן שאני כמי שאנוכי היום, ארגיש כזה חוסר אונים ושליטה. זה וודאי לופ של הפוסט טראומה. איזה מהן? אני לא מצליחה להבדיל. לא איזה גיל, לא איזה מאורע, לא כלום. רק חוסר אונים. זה מה שיש עכשיו.
וזה נכנס לחיי היום יום. לביתי. לדרך בה אני מתקלחת, הכל הופך איטי, זרם המים, הריח של הסבון. זה ממשיך לתוך הסלון, לקיפול הכביסה, לשטיפת כלים. זה מחלחל לכל רגע בהווה. והכי גרוע, זה נכנס למקום הקדוש ביותר, פרי בטני.
זה המבט העמום שיש על פני. זה חוסר ההקשבה שלי שמעציבה עיניים תמימות שמחפשות את אמא. איך תסבירי? אמא לא כאן כרגע? אמא לא שומעת בכלל מה קורה סביבה. אמא במקום אחר, מה שנראה כעת הוא הילוך אוטומט. שיוט. מהצד וודאי פרי בטנך מתחיל להבין ככל שהוא גדל, שאמא כאן, אבל היא לא איתי. מהו הנזק שעתיד הדבר הנורא הזה לעשות בהמשך? רק הפחד משתק אותי מלחשוב על ההרס שאני גורמת. אילו הבנתי אז, מה יהיה היום, האם הייתי מביאה פרי בטן לעולם? וודאי יבואו איי אלו ויאמרו, היית צריכה לוותר. אבל מה היום ואז?
ובתוך כל זה, את אוספת עצמך, מנסה לענות, מנסה לחייך, אבל את...בכלל לא נמצאת.
מחכה לרגע שתתעוררי מחלום הבלהות הזה ותרגישי איך החיים שוב זורמים לך בעורקים, איך לאוכל יש טעם, איך הדמות מהמראה פתאום מסדרת שערה סוררת, בוחנת את מי שהיא אחרי שהתעוררה.
כלפי חוץ הכל רגיל. איש לא יידע. מי שאולי יתחיל להכיר ולראות מיד יימחק מהחיים, מהנייד, מכל קשר שקיים. אם בתירוץ, אם ע"י דרמה שתביא לקשר להתנתק. הכל כדי לא להחשף.
קראתי משפט שמישהו כתב, לא זוכרת היכן. הוא כתב, " למה אתם כל הזמן בוכים ןמתלוננים..
זה לא כל הזמן רציתי לענות לו. זה רק מתי שיש חוסר אונים בדמיון? או שזוהי המציאות.
וזה ששאל, מהי השקפת חייך?
ובכן,
למרות הכל,
השקפת חיי
היא
ובחרת בחיים.
הכותבת מבינה ומודעת לכך, שהיא סובלת מפוסט טראומה. לפעמים הבדידות קצת מכתיבה את חייה.
הכותבת עושה כל שיכולתה, לצאת מהאפיזודות האלה, להפסיק לשפוט עצמה על היותה אמא לא מושלמת, לנסות להרגיש יותר טוב, ללמוד לחיות עם החיים, לשוחח עם אנשים, אולי אפילו להכיר חברים.
הכותבת היא אישה, סה"כ נחמדה, לעניות דעתה שמנסה לשרוד את מה שאחרים הרסו בה.
היא חייבת להצליח.
הכותבת הזו, היא גם אני. אבל קצת רחוקה מלהיות.
