הכלוב הסודי

אני לא מאזוכיסטית. אין לי מחשבות על כאב.. או צורך כלשהו בכאב.
אני לא נשלטת. אני לא חושבת שיהיה לי נוח, או שארגיש במקום, לרגלי גבר/אישה.
אני קינקית. בקטנה כזה. אוהבת תשומת לב.. אוהבת דברים קצת שונים.. אולי יש לי איזו הפרעה, אני אוהבת להרגיש, שאני מעזה יותר מאחרים. מין אתגרים קטנים.
אותו הכרתי בכלל בטוטאל צאט. הכינוי שלו לא השאיר ספק למה שהוא מחפש, ולהעדפות שלו, ואני – סקרנית שאני.. התחלתי לפטפט איתו.
שאלתי שאלות.. הראיתי התעניינות, ובאיזה שהוא מקום, ידעתי שאני מעודדת אותו, עם השאלות שלי.
והוא התחיל להוביל את השיחות. וככל שדיברנו.. הרגשתי שאני מאבדת את השליטה בשיחה..
הוא נכנס לי לראש. הוא שאל שאלות.. וצפה את התשובות שלי. הוא הבין אותי, כמו שאף אחד לא הבין. הוא סיקרן אותי, הוא כל כך חכם... כל כך מעניין.
הוא התחיל לתת לי משימות קטנות. קטנות. לא כאלה שיכולתי להתנגד להן.. ועדיין להיות הגיונית. לא כאלה שהעמידו אותי במקום לא טוב.
זרמתי עם הכל. זה מחרמן, ומעניין, וכיף.. ומביא איתו המון תשומת לב.. ותעסוקה במהלך היום.
הוא סיפר לי המון על החוויות הבדסמיות שלו.. ודיברנו על זה ארוכות. למה זה מושך, או לא מושך בעיניי. הייתי מעזה, או לא מעזה. מה הגבולות שלי.. איפה אני מותחת את הקוים האדומים.
אבל דבר אחד היה ברור לשנינו. או לפחות כך חשבתי.
אני לא נפגשת איתו. אני לא בדסמית, ולא אוכל להיות עם שולט, שאומר לי מראש, שהוא לא יתפשר על וניליות.. והוא רוצה אותי בסשן, כנראה חד פעמי ומאוד מאוד סאדיסטי. כי זה הוא.
ולמה אני אומרת שכך חשבתי?
כי הראש שלי.. לא שלם עם זה.
אני ישנה בלילה, וחולמת שאני עושה איתו את הדברים שהוא סיפר לי שהוא עושה. אני עובדת במהלך היום, ומדמיינת שהוא מפתיע אותי אחרי העבודה. אני מדברת איתו, וזורקת לו רמזים.. כל כך דקים שאפילו אני לא מאמינה שזה רמז.. כי אני מפחדת כל כך, ורוצה כל כך.
אז למה לא לעשות את זה? כי הוא גבר מאוד מאוד מאוד דומיננטי ומאוד מאוד חכם, ובדיוק הטיפוס שאתאהב בו. להכנס לזה אומר, לשים את עצמי במקום חלש. הוא סאדיסט, אני לא מחפשת כאב.. והוא כל כך קיצוני. אני לא מחפשת שליטה, והוא כל כך שולט. אבל הוא אומר מראש, שהסכמה להפגש.. זה הסכמה לסשן.
(חייבת לציין, כדי להרגיע את הא.נשים הנהדרים.ות פה.. בשום שלב הוא לא הכריח, או שיכנע אותי מעבר לשיחה מתונה)
זה בסדר. זה התנאי שלו, וזה מובן לי, ומקובל עלי.
אז איך מתמודדים עם זה?
אני לא באמת מצפה, שמישהו חוץ ממני, ידע את התשובה לשאלה הזו... אבל מרגישה שאני גדושה מלהכיל... בהתרגשות, בפחדים, בחרמנות, ואולי בעוד כמה רגשות, בקצוות הקיצוניים של הספקטרום.
אולי לדבר על זה.. יעזור לי לחשוב.