הכלוב הסודי

מעולם לא דמיינתי מצב בו אני אשב עם גבר זר ברכב שלו באמצע החושך, כשהזין שלו נדחף לי שוב ושוב לפרצוף, ואתפלל.
כן, לאלוהים. נכון דבילי? כנראה שאפילו לכתוב את זה כאן זה לא בסדר מצידי, אז להתפלל? לבקש בקשות? בזמן שאני עוברת על איזה 4 דיברות לפחות?
בבקשה שיגמור. בבקשה. שיגמור ויהיה מרוצה ויחבק אותי או משהו, או הדבר הפסיכי שבגללו הגעתי למצב הזה, שיתן לי אותו כבר, ואני אחזור להעמיד פנים שאני חיה בעולם הזה, או שיש לי לב. או שאכפת לי ממשהו, אפילו ממני. כי ממנו אכפת לי, אני חושבת. ועדיין, אני רוצה לפתוח את הדלת של האוטו ולרוץ יחפה בשדה. לרוץ לשום מקום, אבל מהר. כאילו חלק ממני עצמי נשאר מאחור, משאיר פירורים של כאב.
אני רוצה? אני לא רוצה? אני רוצה לא לרצות כדי שיכריחו אותי? זה איזה ניסיון מוזר לקחת שליטה על היעדר שליטה?
השמיים שקטים והעננים הם צל של אור שהולך ונכבה, והטבע הפתוח עושה לי דמעות בעיניים. כי אני כלואה בין קירות, ואף אחד לא רואה שהאור הולך ונכבה. הנה הגענו לקלישאות האומללות, כמה פתטי.
אל תרחמו עליי, כי אני הכי אגואיסטית. כל התסריט העקום הזה, החולני, נכתב אצלי בראש. למה? שאלה טובה, שעדיף לא לשאול. מה זה באמת משנה, בסופו של יום, כשאת משפשפת זרע מתחתונים עם פרחים, כי רצית שיהיה לו יפה. ממש אכפת למישהו, הפרחים.
ואתה, אל תדאג. לך יש אותי, לתמיד. לי לעומת זאת, מעולם לא היה אותי. כנראה שגם בגלל זה, מוצדק ונדרש, לקחת הכל.

------

ג

תוספת עריכה ע"י תא וידויים: 

* אפילוג משמש כאן כמונח ספרותי בלבד שמשמעותו: אחרית דבר, סוף דבר, סיכום, הפרק האחרון