די. פעמיים בשבוע זה טו מאץ׳. אני לא רוצה ללכת לישון, לחלום עליך בפעם השלישית השבוע ואז להתעורר ליום עבודה שבו אתה הבוס שלי.
כבר הפסקתי לרצות. לכאורה, כן? הכל לכאורה. ובחלומות אתה מחבק אותי חזק, מקרר את כפות רגליי בקוביות קרח, לוקח אותי לחדר מלא ספרים, כל תשומת לבך נתונה אליי ושכולם יתפוצצו. אתה רק שלי ואני רק שלך. ואני מרגישה בטוחה, עטופה ונינוחה. אני לא צריכה להילחם.
ואז אני מתעוררת, לעוד יום של קרבות עקובים מדם וממילים.
במציאות, אוי ואבוי לי אם אעז לעלות ברדאר שלך. הרי לא תעשה לי שום דבר רע, אבל כבר ״דיברנו״ על זה - זה לא מתאים (ז״א, אני חפרתי על זה פה, אתה - אין לך מושג וטוב שכך). אני צריכה להיות שקופה, לכל היותר לנשב בקלילות כשאתה חולף על פניי ברחבי המשרד. אסור לי להזכיר לך איך אני נשמעת, או איך נראה החיוך שלי מתחת למסיכה. ואתה, אסור לך להתקרב אליי. אתה מסוכן. ״למה את אומרת את זה???״ כי כל החיים שלי כאן על הכף, וגם אתה, הגדול והמופלא, לא תפריע לי להגשים. ״אבל מי בכלל רוצה להפריע לך?״ אף אחד, לפחות לא ידוע לי על חורשי רעה למיניהם. אבל אם אתקרב אליך, אתה תצרוב כמו גדר חשמלית.
תתרחק ממני. לפחות עד שאשיג את מה שאני רוצה. בינתיים, תשאיר לי מקום לחבק אותך בחלום.
------
מתעתעת