נשואים זה באמת הדבר הכי רע שקרה לי מאז שהתגרשתי. הם כמו עכבישים, מוצאים טרף קל, וטווים במהירות, בחוכמה ובאלגנטיות רשת קורים שנורא קשה לצאת ממנה. גם אחרי בקשה מפורשת לסיום הקשר, ולא לפנות יותר. הקטע הקשה זה כשיש חיבור טוב, שברור לשני הצדדים, והשיחה כל כך קולחת. מבינה שגם לי יש אחריות פה, ואני משתפת עם זה פעולה. בהרבה מובנים הם עונים על צורך- מחזרים, ונורא "רוצים" ורודפים. אבל זה פשוט ניצול של חולשה.
והשכנועים.. הו השכנועים. או שמוכרים לי פוליאמוריה בשקל, או שהלב מספיק גדול לכולן, שזה לא אותו "ספוט" ואת מיוחדת. אני מיוחדת, ואתה פטריה. הפטריה שלך חזרה. שוב ושוב ושוב. נראה שהאופציה היחידה היא לחסום. זה אקט ששנוא עליי, חסימה. זו טוטאליות שאני לא מתחברת אליה. מעדיפה בהרבה על דרך החיוב, בקשה פשוטה, נשוי- אל תפנה. נשוי- לא רוצה אותך. אתה לא יכול לספק לי את מה שאני זקוקה לו.
למה כל כך קשה לכבד את הבקשה הזו? והקטע שרבים מהם גברים מקסימים, מאמינה להם שבאמת לא רוצים לפגוע. אבל אתם לא מבינים שבסוף זו אני שנשארת בודדה ושבורת לב?
------
פרפר עצוב
