יום אחד אתה לא תהיה עוד. אולי אדע מראש, אולי זה יהיה מפתיע. אתה תפסיק לכתוב לי פתאום, אחרי שנים שאנחנו מדברים כל יום, כל היום. בהתחלה אשלח הודעות מגששות, ואז כועסות, ואז נואשות, אבל אתה לא תהיה עוד. ופתאום זה יכה בי, כי הרי אתה מבוגר ממני ביותר מ-20 שנים.
אני אחפש הודעות אודותייך בגחברה שבה אתה עובד, ואולי אפילו גודל יהיה זה שיבשר לי שאינך עוד. שהלכת מן העולם. וודאי תהיה הלוויה עמוסת אנשים שהכירו והוקירו אותך, וודאי תהיה שיבעה בביתך, שבו אף פעם לא ביקרתי בכל ימי חיי.
אני לא חושבת שאוכל לעצור את עצמי מלבוא. והיא תהיה שם, זו שלא יודעת עלי. אם מישהו ישאל, עבדתי איתך פעם על איזה פרוייקט. אבל אף אחד לא ישאל, לא באמת.
האם היא תרשה לי להביע תנחומים? האישה הזו שלא יודעת עלי? האם היא תרשה לי לבוא לשיבעה בביתך? להתייפח על אובדני? האם היא תרשה לי להתאבל כמו שאישה מתאבלת על אהובה?
היא לא יודעת, אבל בלב שלך יש מקום לשתי נשים, ואני רק אחת מהן, והיא הראשונה.
לפעמים אני חושבת כמה נורא זה שפשוט לא אדע. לא אהיה שם לצידך ברגעייך האחרונים, לא אקבל שיחה קודרת שתמוטט אותי, אפילו לא הודעת וואצאפ שמתחילה ב-"בצער רב אנו מודיעים על..."
ולא אהיה שם לומר- זה האיש אשר אהבתי.
------
מחשבת קץ לאחור
