פתחתי את הלב אליך, לא ידעתי שאני גם ילדה קטנה שצריכה אבא, משתוקקת לזה ומפחדת מאוד.
אני? הצינית? עם מיליון החומות? סה"כ ילדה קטנה שרוצה את היד שלך על הלב והראש שלה?
הפער הזה שיגע אותי, לא הצלחתי להכיל אותו.
לא הצלחתי להודות בפני עצמי שאני כזו, והנה עכשיו גם - במקום לכתוב את זה בבלוג שלי, מפרסמת באנונימיות מאחורי מסכה נוספת.
וכתבתי לך, מילים בלי סוף, שאני צריכה אותך פה, שאני אבודה, שאני זקוקה לך, שתיהיה הדאדי שלי.
ואני לא יודעת אם טעיתי, או שאתה פספסת.
אבל לשלוח אותי לכתוב את זה החוצה, או להגיד לי שנפסיק ונעצור הכל - זה כאב לי כ"כ.
חיפשתי את הלב שלך חזרה, ולא קיבלתי אותו.
והלב שלי? הילדה שבי? שרוצה כ"כ לתת אמון בך, רוצה כ"כ להיות שלך...
מפחדת ששוב הצד הציני המדחיק צדק, ששוב מפספסים אותה, לא רואים אותה, פוגעים בה מבלי משים.
אתה כנראה לא תקרא את זה. ולא בטוחה שאני מסוגלת לשלוח לך את זה אישית.
אבל קשה לי להיות הילדה שלך, כשהייתי אבודה וצריכה אותך - ושלחת אותי מעליך.
------
E.M