אני קוראת את המילים שלכם והלב שלי נחמץ. כל הפרטנרים בחיי היו פשוט מרוכזים בעונג של עצמם. מלכתחילה התחלתי עם העניין הזה בגיל מאוחר, כמה מאוחר? 19.5, וזה בגלל שחשבתי, בהשפעת סרטי דרמה רומנטית שככה אוהב את הפרטנר שאיתי יותר.
נוסיף את הסלידה שלי מהגוף שלי, כזו סלידה יוקדת, של גועל מלגעת, של אשמה ובושה כשכבר כן.
נוסיף טראומות מיניות
נוסיף עלייה במשקל.
וקיבלתם חרא סקס.
כמה חרא?
אני לא יודעת למצוץ או לאונן למישהו. אין לי מושג איך אתם/ן יודעות לעשות את זה בכזו טבעיות. יום אחד צפיתי בטוטוריאל כדי ללמוד ולהבין איך עושים את זה, וחל שיפור מסויים.
אפילו 2ניתי דילדו כדי להתאמן על הכל.
אני לא יודעת איך להזיז נכון את הגוף.
אני בכלל נורא מפחדת מלגעת. בעצמי, או בפרטנר.
ועם הפרטנר זה עוד יותר מלחיץ.
מפחדת מלגעת בו. מפחדת מהזין עצמו, הוא מלחיץ אותי.
מפחדת כ"כ מהכל.
מפחדת עכשיו, יותר מתמיד, אפילו לנסות ללמוד את הגוף שלי. מפחיד אותי לגעת בעצמי. מפחיד כי זה מלוכלך, וטמא, ומכוער, ודוחה, ובעיקר חטא. לגמור ולהיות מהגוף שלי, לבד או עם מישהו, זה חטא וזה אסור
אני יודעת שיש נשים צדקניות שמבלות את שנות העשרים שלהן בסקס איכותי, ואני? בשבילי סקס בלי רגשות זה ממש מרוקן, גומר אותי, אני חייבת את הקרבה האינטימית הזו של הרגש, כדי שארגיש נינוחה בכלל להתקרב.לגעת, אפילו חיבוק.
וברוב הזמן בכלל לא בא לי על סקס. אולי זה החוויות הרעות והמטען הרגשי הרע. אבל באמת לא בא לי.
הנחשבה על הקרבה של מישהו, גם אם אני לא הכי טובה, אבל הוא מקבל אותי, מלחיצה אותי מאז הפגיעה המינית האחרונה.
ומתג שני, אני השנייה, זו של הפנטזיות (כשכבר כן מאוננת) חולמת כבר על התחושה של להרגיש בתוכי את הזין שלו, להרגיש איך שאני מקבלת את הצורה שלו, וללכת כמה ימים עם התחושה הזו, חרמניות ומתגעגעת.
הכל דפוק בי ואני משמינה נורא בזמן האחרון.
וככל שעובר הזמן אני רק מרגישה יותר ויותר כאילו שאין לי מה להציע, כאילו שאני פשוט unfuckable.
ולא מבינה מי ירצה אותי כשאני ככה. ולא מבינה איך אני אמורה לשרוד בעולם שבו סקס הוא חלק כ"כ מהותי מהחיים, כשאני מבלה את חיי בעיקר בלברוח ממנו.
כי כבר פיתחתי חרדת ביצוע.
וחרדה ממשית מהמגע עצמו.
וכבר אין בי כוחות להתמודד לבד.
ולא יודעת למי אמורה לפנות.
וזו שבפנטזיות, רק רוצה להיות זונה טובה, כזו שלומדת מהפרטנר (ואני באמת לומדת מהר) כי ללמוד מעצמי זה בלתי אפשרי.
חשבתי על סרוגייט, אבל זה נשמע לי כמעט בלתי אפשרי. ממש קיצוני. משהו שלא אצליח להכיל.
הפחד שלי מעצמי, מהעולם, ומהגוף שלי ומהמפגש של הכל יחד חונק אותי.
והגיל שלי כבר מזמן לא מצדיק לכאורה את חוסר הידע והחיבור.
ואנלוא בטוחה אם אני בסדר וזה טבעי, או שזו רק אני שככה.
כי כנו שכתבתי, כולם משום מה יודעים לעשות הכל, כאילו עברו איזו חניכה, או פשוט נולדו ים ההבנה.
ורק אני נשארתי לבד עם חוסר הידיעה.
מה עושים במצב הזה?
