אני יוצאת עם האדון שלי כבר שנה וקצת. מונוגמים. אנחנו מאד אוהבים ועבדנו הרבה על הקשר.
אני מזוכיסטית מאד. פיזית ומנטאלית.
בתחילת הקשר היה הרבה מנטאלי, בתקופה של החודש וחצי הראשונים. מאד אהבתי, היה לי קשוח האינטנסיביות אך שיערתי שזה יתמתן.
אהבתי את הרמת דרישות ושמחתי שאנחנו באותו ראש.
כחודשיים וחצי בתוך הקשר המנטאלי הופסק לגמרי. הסשנים שלנו הסתכמו בכאב. כאב פומבי או סשנים לבד בבית.
בנקודה זו אשתף שיש לי פטיש עיקרי שאני מאד אוהבת ושיתפתי אותו גם בזה. הוא לא התלהב מידי אבל ידע למה הוא נכנס.
הקשר שלנו במשך השנה התקדם. התאהבנו, אני התקדמתי מאד וכנל הוא ואני פורחת.
זו פעם ראשונה שאני חווה זוגיות בריאה. הוא אוהב אותי מאד ודואג לי.
אתמול קיבלתי סטירת לחי שמערערת אותי.
אני ביקשתי ממנו בעבר מנטאלי, כמו שהיה בתחילת הקשר. אני יודעת שהוא מסוגל. ביקשתי ממנו מספר פעמים. זו שיחה שנעשתה. והתגובה הייתה "אוקי, בוא נעשה" או "אני שולט הך מנטאלית, את לא מרגישה".
הסברתי לו את הצורך שלי בהשפלה, בלהרגיש קטנה, בלהילחם עם עצמי להתמסר. והוא אומר אוקי.
ובפועל -כלום.
כנל עם הפטיש, ביקשתי לשחק קצת, שאלתי אותו עם הוא לא אוהב אותו.
אם הוא לא אוהב אותו, אוכל לחיות עם זה. אעשה את ההחלטה שלי לגבי זה. אבל הוא טוען שכן אוהב אותו ושוב בפועל-כלום.
אני יודעת שאת הפטיש הוא לא אוהב. פוגע בי שהוא לא מודה בזה.
לגבי המנטאלי אני אשמח לשמוע שקשה לו. אבל הוא אומר בסדר.
בסופו של דבר קורה רק מה שהוא אוהב. הקשר שלנו מסתכם בכאב. אני לא מרגישה את ההררכיה.
אני מיואשת מידי כדי לעשות שיחה שוב כי יענה לי אותו דבר. כמו ה5-6 פעמים הקודמות.
אני רוצה בכלל לעצור את החלק הבדסמי בקשר כי אני לא מסופקת.
בערב דיברתי איתו בכללי והבנתי שאני לא רוצה להיפרד ממנו. מצד שני אני מרגישה קצת מרומה ולא מסופקת.
אני לא יודעת איזה תשובה אני מחפשת.
