הכלוב הסודי

התסכול ניגר לי אל בין הרגליים. כבד כמשקולת הלתי נסבלת. ניגשתי לחדר שלי במשרד, לחצתי "פליי" על שיר ששמעתי אצלך, והושטתי יד, מאוננת לעצמי אל תוך הקצב שלך. כשזה עליך זה מותר. זה אפשרי. בלי שזה אתה אין מיניות, אין צורך, אין רשות. אין רגש. וגם אין חשק לחפש. זה רק אתה בתוך הראש והלב. אין מקום לעוד אנשים. זה השיר שלך, כמו שאולי הרשית לי לאונן ככה במשרד. אחרי חצי דקה הפסקתי כי הדלת לא נעולה. ולכתדע אולי יש גם מצלמות במקום הזה. נותרתי חרמנית ומתוסכלת. אסור לי לאהוב אותך. מסתבר. ככה שמעתי עד כה לפחות. לא יודעת. בכלל רציתי להגיד לך בטלפון שהתגעגעתי.
השיר מתנגן. והלוואי והמציאות גם.
שהגל הזה יעבור. ואמשיך לי. שוב. לדרכי.
*או שתתחרט

------
שרמוטה מטומטמת