לפני שנה. 2 בנובמבר 2023 בשעה 12:30
העיר שלי היא פסע מהעוטף. בזמן שבקושי הבנו את מימדי הטבח והאסון, בין אזעקה לאזעקה, כשבעלי ואני אילתרנו איך לאבטח את הממ"ד והילדים, הבנתי.
הבנתי שהשולט שלי, זה שמספר לי שאני שלו, שאני נושמת אותו, בולעת אותו, בוכה ושמחה ממנו, מדממת למענו, כואבת בשבילו, זה שמלטף לי את הראש ונשבע שישמור עליי ויידאג לי... הוא בעצם בדיחה.
הוא לא ישמור עליי בחיים.
הוא לא ידאג לי בחיים.
אם אמות הוא אפילו לא יהיה פסיק בעתיד ילדיי, בשמירה עליהם ובאהבה כלפיהם.
אף אחד לא יידע בכלל מי הוא.
אם אגסוס בממ"ד מילותיו הגבוהות לא יעזרו לי. לא ישמרו עליי.
הבנתי.
שדאגה אמיתית זה לאלתר משואב אבק ומגב סגירה, למצוא סכינים ולהחביא, להסביר לי מה נעשה אם ככה או ככה והכל ברוגע כדי שהילדים לא ידאגו.
הדף הלבן של הכלוב סופג הרבה בולשיט.
הבנתי שיש בולשיט שכבר אי אפשר לספוג.
