הכלוב הסודי

אני כותבת כאן כי אני צריכה לשפוך, אנונימית, רחוקה ממך אבל עדיין מלאה בך.
אני עדיין חושבת עליך, יותר ממה שהייתי רוצה.
אתה היית הראשון שלי בהרבה דברים, הראשון שנכנס אליי כל כך עמוק, הראשון שלקח ממני את מה שלא נתתי לאף אחד אחר, הראשון שזיין אותי בתחת.
הראשון שהתמסרתי אליו באמת, הראשון שסימן אותי והסימנים האלו היו בשבילי סימן של אהבה.
הייתי מתחננת לפגישות איתך, כל פגישה איתך הייתה בשבילי מתנה, חלום שהתגשם, רגע שלא רציתי שייגמר.
רציתי איתך עוד, רציתי לממש איתך פנטזיות שלא העזתי לחלום בקול.
אני לא אשכח את הלילה ההוא, באמצע איילון, ברכב שלך.
איך לא יכולנו להתאפק, איך תפסתי אותך שם בלי פחד, השפרצתי לך בכל האוטו, בלי שליטה.
איך אחרי זה הכנסת לי אותו לפה וגמרת לי על הלשון, השארת אותי שטופת זרע, מסוחררת מהטירוף שלך.
רגע כזה שחרוט לי בראש לכל החיים, כמו כל שאר הרגעים שהיו שלנו.
אבל אז פגעת בי.
ברגע אחד הרסת את כל מה שבניתי בלב.
שברת אותי.
הפכת את כל האהבה הענקית שהייתה לי כלפיך לכאב צורב.
אהבתי אותך. באמת אהבתי.
והפוסט הזה הוא פרידה.
פרידה ממך, מהכאב, מהמחשבות שרודפות אותי בלילות.
פרידה מהתקווה שהייתה לי ומהחלומות שלא נזכה להגשים.
אני נשארת עם זיכרונות מתוקים־מרים, עם סימנים שלא רק על העור אלא גם בלב.
אני כותבת כדי לשחרר, כדי לסיים, כדי להצליח סוף סוף להיפרד ממך, ולהפסיק לאהוב אותך.