עבר לא מעט זמן בשביל להתפכח, ועם זאת אני עדיין מרגישה מטופשת. בשארית כוחותי אני מנסה לייצר לעצמי מציאות דינאמית, כדי לא לטבוע באוקיאנוס השקט, של המחשבות עליך. אני עוד זוכרת את הרגע הזה שהבנתי שאני צריכה ללכת, אבל, לא יכולתי להוציא את המשפט הזה ממני בקול. זה לא הדמעות שחנקו את גרוני, זה היה הכאב שהיה כמו מחסום פה. עצמתי עיניים והתחננתי בפני העולם שיתן לי את הכוחות לעשות את מה שנכון עבורי, וזה כלכך כאב, אבל הלכתי ממך. אם כאב לי באותו הרגע, אז עכשיו, כואב לי הרבה יותר, כי אני מפוכחת עכשיו, כבר לא דופק לי הלב מכל צליל הודעה. התקווה מתה אחרונה, ואתמול בלב כבד נאלצתי לקבור אותה. חבל לי שלא ידעת שרק רציתי להיות לך תיקון. רציתי להיות לך נמל מבטחים בעת סערה, וגם בעת שמש, וגם סתם שתתקע בי את העוגן שלך. רציתי להתמסר לך, רציתי לרצות אותך, אבל במחי יד, לא הותרת בפני ברירה.
לפני כחצי שנה. יום שישי, 29 באוגוסט 2025 בשעה 10:04