קרני השמש מנצנצות על מי ים סוף, כלב שוכב לידי, מסעדת החוף שקטה, כל האורחים עוד ישנים. אני יושבת כשרגליי ניצבות על הספה העטופה בשטיח כותנה, מרגישה את הרוח נושב לי בין הרגליים, מגרה קצות עצבים.
קולות המולה עולים מהמטבח, גברים בדואים מכינים את ארוחת הבוקר לאורחים שיתחילו בקרוב להתעורר. הגב שלי מופנה אל הקולות אבל הדיגדוג בגוף מתפשט.
מדמיינת את עצמי מתרוממת לעבר המטבח, מתיישבת בשקט בפיסוק רחב על הדלפק בזמן שהם עוד עסוקים בהכנת האוכל. עד שאחד מהם ישים לב ויקרא לכל השאר. ואני אשב ככה, שעונה לאחור, מיציי מטפטפים ממני, רגליי פסוקות, בורותיי חשופים לכל ואזמין אותם במבט מפתה להרגיש את תוכי. והם יקרבו אליי, כולם ביחד, במבטים רעבים של חיות שטרף נפל להן לידיים בהפתעה ובידיים מחוספסות וכהות יחלו לחפור בתוכי. גבי יתקמר, קולות עונג יבקעו ממני בזמן שהם יחדירו לעומקיי ידיים פולשניות, יאחזו בירכיי בחוזקה, יצבטו את פטמותיי וילפתו את שדיי בכח, יקראו בקולות של ציידים רעבים אל מול עורי הלבן. אצבעות עבות יחדרו ביחד וימלאו את כולי, ואני אבלע לתוך הקולות ואל מגע הידיים שחודרות אותי בלי רחמים... קולות הכאב, ההנאה והעונג שלי ימלאו את האוויר השקט של חצי האי ויביאו את האורחים המנומנמים לארוחת הבוקר שלהם, אם הם רק היו יודעים איפה היו כל זוגות הידיים האלה שהכינו להם את האוכל עד לפני רגע....
------
זונה חסרת עכבות