|
|
|
אוקיי - השאלה הבאה:
איך מפתחים אדישות?
אני צריכה מנה, בחיי.
יותר מידי דברים מטריפים אותי:
טפשות
בורות
אגרסיביות
טפשות
טפשות
הטרדה
טפשות
חוסר נימוס
טפשות
חוסר איכות
שקרים
ניצול
אלימות
טפשות
גזענות
זלזול
טפשות
אגואיזם
וטפשות, אמרתי?
בעולם מושלם, לא צריך לבחור
אפשר גם יופי, וגם אינטליגנציה... גם אהבה וגם סקס טוב,גם ערכים וגם כסף, וגם צחוקים, וגם בית יפה וגם...
אבל מה קורה כשצריך לבחור?
יש לי בעיה בסיסית בלוותר על דברים שאני רוצה.
ואני רוצה, אוהו.
אז איך בוחרים?
אני שואלת די ברצינות.
אם נגיד, מציעים לך שתי משרות. אחת שאתה ממש תהנה ממנה, אבל לא משלמת טוב.
שניה משלמת אחלה, אבל תשתעמם למוות עשר שעות ביום.
וזהו, אין עבודה אחרת.
מן הסתם, אפשר ללמוד הרבה על אופי של אדם מבחירות כאלה.
אני תמיד אמרתי משהו כמו, "לעזאזל עם מה שבטוח, אני פשוט יודעת שיהיה לי בסדר, אז אני הולכת עם מה שעושה לי טוב. ואני אעשה מזה הצלחה, מי האדיוט שינסה לתחום אותי שם?"
אבל מה אם זה לא רק אתה? נגיד, יש לך ילדים לפרנס?
פתאום, אולי לקחת סיכון זה כבר לא בא בחשבון, אתה לא רק חושב על עצמך.
שיהיה ברור, כל הדוגמה הזו היא פיקטיבית. אבל יש בפניי בחירות.
ואני מתקשה מאווווד עם הבחירות.
אני לא רוצה לוותר על כלום.
אבל כמה כדורים אפשר לתפוס בבת אחת?
כל הלילה התהפכתי, מוצפת מחשבות, רגשות
אפילו בכיתי באיזה שלב.
פתחתי את המחשב במחשבה שאוציא את זה "על נייר"
או פה, או לכתוב לה מכתב.
(נו, ברור שפה)
ופתאום, אין לי שום מושג מה באתי לומר.
באמת שאין.
טוב, אז איך מתגברים על עצבים?
קצת עצוב לי, שמחר חוזרים לעבודה
חוזרים לשגרה
החג הזה היה מאתגר לפעמים
אבל בסוף
כמו כמעט הכל
הוא רק חיזק
רק אישר
רק שיפר
מדהים איך זה קורה
כל מדרגה
מסתבר שהיא בעליה
זה דורש מאמץ
אבל רק ככה מגיעים למעלה בסופו של דבר
היה לי יום קסום היום
חברות טובות
אוכל
שתיה
שמש
ורוח קלילה
סקס מדהים
חיבוקים
חתולים
ד"ר הו
קוקטייל של החיים
ולמרות שהנסיבות קשרו שאסיים את הערב בדד
אני כל כך מלאה
כל כל מאושרת
כל כך רגועה
וזה כמעט אף פעם לא קורה, חח
שמעציב אותי הבוס והמשרד
והלחץ וכל הבלה בלה בלה
ואז אני נזכרת
שהזמנתי את המתנה
ליום ההולדת שלה
ביום שישי היא תענוד קולר
שלי
היא שלי
היא שלי
היא שלי
וכן
אני שלה
די לא סובלת חגים
אבל זה, הפעם, יצא שוס
בלי שום קשר לחג עצמו :))
אז אני במצב גרוע, מסתבר
מתי נהייתי כזו מגעילה?
בא לי נורא לכתוב בזמן האחרון
חושבת על זה המון
אבל אין לי יחסים טובים עם הבלוג שלי.
קרירות מסויימת שוררת כאן, קןרקטיות.
אז איפה שופכים הכל, איפה?
החיים יפים!
וגם קצת משעממים.
ואוכלים בהם יותר מידי.
אני במפורש לא נורמלית.
תמיד ידעתי... וכמעט תמיד ראיתי בזה דבר חיובי.
למרות שלחלוטין לא דבר קל.
יש "לא נורמלי" שהוא פשוט מחוץ לממוצע -- יותר אינטליגנטי באופן ניכר, נגיד. לא כולם מקבלים את זה. או בעל מום פיזי. או פשוט מגזע אחר, או ממדינה אחרת... זה מחוץ לנורמה, וגורם קשיים. אבל יש *המון* אנשים "לא נורמליים" במובנים הללו.
אני כל הדברים האלה... ועוד קצת. תמיד עוד קצת.
שפה אחרת, אינטליגנציה אחרת, מראה אחר, פוליטיקה אחרת, מיניות אחרת... וגם... וגם... ועוד... והכל טוב ויפה.
אבל עכשיו, אני ביחסים הכי לא נורמליים שיכולים להיות, בערך. וזה צובע את כל החיים, כולל כל הדברים שהם *כבר* לא נורמליים...
ואני בינתיים הכי רגועה, שלווה ומאושרת שאני זוכרת את עצמי.
לא יודעת אם זה בגלל, למרות, או לא קשור.
אבל אני חווה אופטימיות זהירה
שאני אולי (אולי?) סוף-סוף ביחסים הנכונים?
החיים הם לא נורמליים.
