האקס שלי, ימח שמו, ממשיך להיות פלוץ אדיוט
לא שזה אמור להפתיע... לקרוא את הבלוג שלו זה פשוט סירחון אחד גדול של "אני אני אני"
אבל בעיקר מה שרלוונטי פה זה כמה זה חוזר על עצמו.
מעייף.
ולמה זה עדיין מעניין אותי?
שמחה לבשר שפחות ופחות. היום הסתכלתי שם פעם ראשונה זה כמה שבועות... וכאילו - אז מה נשתנה?
באמת שמחה לבשר שזה פחות ופחות נוגע לי. לא מתענגת על המסכנות שלו, ולא אכפת לי מהתענוגות... זה שהוא עדיין אלכוהוליסט מסוכן זה גם ברור, וזה בעצם אומר מספיק.
***
בנימה הרבה יותר משמחת -- היחסים שלי במגמת עליה
ולא רק סתם ככה -- עשינו קפיצת דרך לא קטנה, אחרי איזו דרך קצת קשה
אף פעם לא הגענו למצב משבר, ואולי דווקא זה הדאיג אותי, בנסיבות... כאילו, אם זה לא מספיק חשוב לגעת עמוק, אז זה פשוט לא מספיק חשוב.
אבל לאט ובטוח, יישרנו קווים, דיברנו, התחבקנו מלא.
שורה של אירועים שיכלו להיות באמת קשים, היו... לא רק קלים. קלים כי היינו כל כך אחת למען השניה. הרגשתי לראשונה שהיא באמת בוטחת בי, באמת סומכת, באמת צריכה אותי. גאה בי, ובנו... אוהבת.
ואז, שם בארץ ניכר, עשיתי לחתולה שלי סשן ראשון, במועדון מאוד חביב.
(וניליות, אמרתי? חחחחחחחחח)
סשן לא הכי שבעולם. לא תכננתי אותו, באתי עם ציוד מינימלי, ולא הרגשתי לגמרי באלמנט שלי, ככה בין זרים. מצד שני, בין זרים -- מה אכפת לי מהם בכלל?
סשן כזה של התחלה. לא ללכת רחוק מידי, לא לדחוק לפינה... אבל מצד שני לא יכלתי להתאפק בכלל. הסתכלתי עליה שם, בין כל עשרות ואפילו מאות הנשים מסביב, והיא הייתה הכי יפה, הכי סקסית, הכי מיוחדת, הכי הכי לגמרי... והכי שלי. אם הייתי יכולה להנציח את המבט בעיניים, את הבעת הפנים שלה...
ומאז, מה לעשות, השתדרגנו. לאו דווקא בגלל הסשן, הסשן בא כי הגענו למקום הזה. לא היה קורה אלמלא... והלילות וגם הימים מאז, כבר לא אותו דבר.
הלילה, אשן בלעדיה פעם ראשונה. והיא בלעדיי.
נשרוד, נראה לי 😄
אבל זה לא יהיה קל!
סופרת את הימים עד השבוע הבא, כשאשוב.
לפני 13 שנים. 9 במרץ 2011 בשעה 6:07