טרוניה

הפאתטיות, הפאתטיות...
כמה אפשר לסבול?

ניהול מערכת יחסים...
כשרון מולד או נרכש?

כך או כך, השרירים שלי מנוונים

יש אנשים שעושים לך נזק בחיים
ההשפעה שלהם לפעמים היא באמת לכל החיים
דוגמת הורה מתעלל, או מקרה של אלימות כמו אונס

יכולת ההתמודדות שלנו קובעת איך וכמה זה ימשיך להשפיע
אבל זה לא אומר שזה אי פעם ייעלם.

ההכרה בדבר הזה היא כנראה דבר חשוב.
אבל
אבל אבל

אצלי,
מתחוללת מלחמה בין ההכרה הזו לאגו שלי

אני לא מרשה
פשוט לא מרשה
למתעלל, לרע, לאנס, לבוגד, לשקרן
לעלוב הזה
להמשיך להשפיע עלי

לא מציאותי?
ממתי אני מציאותית?

אז אני לא בהכחשה, זה לא העניין
הדופק שלי משתנה קמעה כשאני קוראת אותו
(פעם לא הייתי קוראת אותו בכלל, אבל באיזה שלב הבנתי שההמנעות היא יותר כוחנית.
אני גם לא מחפשת את הבלוג שלו... כשזה "צץ" אני מציצה. וזהו.)

אז כמובן, יש עוד השפעה.
יהיו לי אולי צלקות לכל החיים.
אבל אני, אני אישה של אגו
לטוב ולרע.

ולפני כמה זמן החלטתי שמדובר באדם כל כך עלוב
כל כך קטן
שפשוט אמחק אותו.
למרות גודל הזוועות שלו.

ואז... זה העניין.
אני הרשיתי לאדם כזה
מגוחך
לפגוע בי
לעשות בי
לשלול ממני
להשפיל אותי

הוא קטן, ואני לא.
והוא פגע בי
בי.

האגו שלי לא כל כך מתמודד עם זה
אז עוד לא התגברתי
לא לגמרי
זה עוד לא מאחורי
לא לגמרי
זה לא באמוציות
ולא בסנטימנטליות
לא באילו כך ואילו אחרת...

פשוט באגו.

יש דברים שאני יודעת
שהלוואי שלא הייתי יודעת
על עצמי

עלה לי בראש פוסט, ממש כמעט שלם, בלי שאבקש.

זה בא כמה ימים אחרי שהאקס שלי כתב פוסט בומבסטי בבלוג שלו (אין לו כוונון אחר. און/אוף, פוסט בומבסטי-אגוצנטרי/אין פוסט. בינארי לחלוטין).

בכל מקרה, אני הייתי שם בפוסט שלו באיזושהי צורה.
צורה מחרידה ונוראית.

לא הייתה לי שום תכנית להגיב. גם לא התעסקתי בזה יותר מידי, חוץ מלספר לכמה חברות על הפוסט, כי זה היה עד כדי כך מגוחך. (מדהים אותי לפעמים שהיכולת שלי להתפעל ממה שאני כבר יודעת לא קטנה. אני כבר יודעת שהוא אגומאנייק, למה זה ממשיך להפתיע אותי?)

ואז בא הפוסט הזה, כמעט בחלום. משהו סאטירי, כמובן, לא תשובה ישירה אליו.

ואז, אמרתי לעצמי -- נו, וזה שזה מצחיק ומתוחכם, זה פחות נותן לו צומי? זו פחות התעסקות בדלוזיות שלו? פחות נותן לו במה?

אבל... הנה, גם הפוסט הנוכחי הוא תוצר של זה, וגם באופן הזה התעסקות איתו.

אז השאלה נותרת: אם אני מגיבה - בעצם לו, למרות שכאן ולא שם - זה קטנוני? זה קטנוני לעשות צחוק מאדם שחושב שהוא כזה גדול והוא בעצם כזה קטן? זה מרושע? זה "ראוי"?

או שזה מספיק שכאן בראש שלי ציירתי את המגוחכות שלו באופן חד להפליא?
(ולא רק מגוחכות. פשעים של ממש, רוע שקשה לתאר, דברים נוראיים, המגוחך הוא בזה שהוא צועק ממרומי הראש הגדול שלו כמה שהוא טוב)

והאם זו בעצם דרך שלי להמשיך לעסוק בו, ובמה שהוא עשה לי? או שמא זה גם דרך לשחרר?

הוא, הרי, לא ישתנה, לא ילמד מזה, ולא ירגיש רע על עוולותיו.
ואף אחד אחר לא באמת ילמד, כי לא אנקוב בשמו, חוקי האתר וכו.

לגמרי

יש אמיתה כזאת
שכשאדם מרגיש צורך להגיד משהו על עצמו
האמת היא בדרך כלל ההפך
אפילו אם הוא מצליח לעשות את הרושם הרצוי על פני השטח

כשמישהו מרגיש צורך להדגיש שהוא "מתורבת" הסיכויים הם שהוא לא
(הסיכויים הם שיש לו רגשי נחיתות בעניין, שהוא מנסה לסגור פערי תרבות ולהיות איש תרבותי. אבל הוא לא ממש)
כשמישהו מעיד על עצמו את סוג הדברים שבדרך כלל אחרים מעידים -- שהוא בעל יושרה, או חבר טוב, או מאסטר "אמיתי" -- הסיכויים הם שהוא חי בשקרים עמוק בנשמתו, שהוא פגע בלא מעט אנשים על הדרך, ושמסכנה הסאבית שנלכדת במלכודת ה"מאסטריות" שלו.

יש אנשים שהפאתטיות שלהם גלויה לעיני כל.
אבל מי שיודע להסוות -- כל מה שצריך זה להקשיב למה הם מספרים על עצמם. אם יש להם צורך לשכנע אותך - זה בעצם כי הם עצמם עוד לא משוכנעים.

זה כמובן לא חקוק באבן. יש הרבה מצבים שאנו נדרשים או לפחות מתבקשים לספר על עצמנו. ומותר לנו גם לפרגן לעצמנו! זה העניין של הצורך, ושל התכיפות. כמה זה חוזר על עצמו.

סימן היכר לעניין - "כולם יודעים ש...", "תשאלי את מי שאת רוצה, כולם יגידו שאני..."

***

והטרוניה התורנית על אלה שמבזים את עצמם באיך הם מתחילים עם בחורות בכלוב:

אם אתה פונה אל בחורה בכינוי מקטין או מבזה, אתה לא יכול לבוא *אליה* בטענות שהיא מוכיחה אותך על זה. זה בערך עובד ככה: יש המוני נשים שאוהבות שקוראים להן זונה, או כלבה. אבל עד שאתה לא מכיר מישהי, איך אתה מעז בכלל? איך אתה יודע אם היא אחת שאוהבת? וגם אם אוהבת, אולי לא אוהבת ש*אתה* קורא לה ככה? טיפה של רספקט עוד לא הזיק לאף אחד (בטח לא למישהו שמצהיר בחוצות שהוא עדין ומתורבת).

אם למישהי אין פרופיל, ואינך יודע אם היא סאבית, או דומית, או מתחלפת, או משהו אחר בכלל... אתה לא יודע אם היא סטרייטית, או לסבית, או זן אחר של קווירית, או... מה אתה מניח הנחות?

זה בסדר להתחיל דיאלוג, עם כל אחד או אחת. אבל זה לא הגיוני בעיניך לא להתחיל מתוך הנחות אוויליות שקיימות רק במוחך ההזוי?

הכי משעשע אותי שמישהו באותו מסר פותח עלי ג'ורה של קללות וכינויים הראויים בערך לילד בכיתה ד' -- כי העזתי להעביר עליו ביקורת - ובאותו מרווח נשימה מתעקש על האיכויות הטמונות בו, ושאני מפגרת שלא בדקתי את הנושא יותר לעומק 😄 כאילו - איזה מין גבר בכלל מתדרדר למקומות כאלה?

וכשהקללות לא עשו רושם, הוא ניסה להשפיל אותי מינית. בחיי.
זה אופי של אנס.
למרות שאני מניחה שהפאתטי התורן מגביל עצמו לוירטואליה. לפחות אני מאוד מקווה שכך.
ככה לפחות אני עדיין מרשה לעצמי להשתעשע מזה.

---

בדרך כלל, אני מתעלמת מהודעות מפגרות. אני מתעלמת מרוב האדומות שאני מקבלת. אבל מידי פעם, ניצת בי הצורך להשתעשע.

אני רק לא לגמרי בטוחה כמה סיפוק זה נותן לי.

לא כי אני מרגישה רעה. לא מפריע לי להיות רעה מידי פעם.
פשוט כי זה מבוזבז עליהם. מי שכזה טיפש מלכתחילה, גם לא יבין את הפואנטה במשך, או אחרי.
גם לא אם אסביר לו ממש יפה.
זה בזבוז של הזמן שלי.

בתקופה האחרונה, מספר גברים דרשו ממני (דרשו!!) שאצדיק בפניהם את קיומי פה. אני מקווה שביום שאאות להצטדק בפניהם אני אמחק את נוכחותי פה בבושת פנים שהרשיתי להם.

עדיף להוציא החוצה, נכון? נכון.
(הקונפליקט בין לתת במה לרצון להקיא את זה הוא לא קטן)

אדם שמדבר כל הזמן על כבוד
שמגדיר את עצמו כנושא הלפיד
אמור לנהוג בכבוד, לא?
אחרת הוא סתם צבוע.
וזה לא חדש
ממש ממש לא חדש שהאדם הזה רק חושב על עצמו
ולכן כל ערך שהוא כביכול דוגל בו הוא נכון רק אם זה במקרה גם עולה בקנה עם מה שהוא ממילא רוצה
(ז"א, הוא לא ינהג על פי הערך אם זה לא מקדם את ההתעסקות שלו עם עצמו. הוא מסוגל "לעשות את הדבר הנכון" גם אם לא נעים לו, אבל רק אם בסופו של דבר זה מאפשר לו לטפוח לעצמו על השכם ולהוכיח כמה שהוא בסדר. יעני, זה עדיין מאכיל לו את האגו.)

כשהייתי איתו הוא לא נהג בי בכבוד.
(שלא נדבר על אהבה או התחשבות או על פי "החוקים" כפי שהוא עצמו הגדיר אותם)
אז זה לא מפתיע אותי לשמוע שגם עכשיו הוא נטול כבוד.
אבל איכשהו, אני תמיד חושבת שהוא לא ילך עד כדי כך רחוק.
ואני תמיד טועה.
זה סוג של אופטימיות יתר?
לא יודעת.

אבל יותר מכך, תמיד מפתיע אותי כמה אנשים משתפים איתו פעולה.
איתו, ועם אלה שנוהגים כמותו.

ההכרה האינטלקטואלית שזו המציאות לא תואמת לצפיות הרגשיות שלי. שכנראה אין הרבה מה לעשות איתן.

אז אני מאמינה שיבואו עוד פוסטים בנושא :))

יש לי במועדפים שלי מלא ניקים שאין לי מושג מי הם. צריך כפתור "הסטוריה" גם לניקים...
(שזה כמובן יעזור גם במקומות אחרים)

***

קראתי כמה דברים שכתבתי לפני קצת יותר מחצי שנה (לא פה)... ונדהמתי לקרוא כמה הייתי חיה ותוססת ומלכת העולם.

היום, הכל בסדר לכאורה, אבל כמו שכתבתי בפוסט הקודם - אני איכשהו כבויה. ואמרתי אפילו קודם לכן - די אפאטית. זה כל כך לא אני. ואני מתגעגעת לתחושות של לפני כמה חודשים. אולי יבואו עם הגשמים?

***

קיבלתי השבוע מחמאה מהסוג שאני הכי אוהבת - אמיתית 😄
כן ירבו :)))

היה לי סופ"ש ממש טוב
התעוררו בי דברים שהיו רדומים הרבה זמן
הרבה יותר מידי זמן.
אבל אחרי ככלות הכל...
נשארתי כבויה.

כבויה זו מילה קשה
ולא מתאימה לי.
אבל נראה לי שהיא נכונה.
עוד לא ברור לי אם זה השקט לפני,
אתנחתא לקראת שינוי או חידוש
או שהבטריה שלי באמת אזלה.

אבל לפחות לפרק זמן קצר
האנרגיות שלי חוללו פלאים
והשאירו לסובבים אותי טעם טוב
וזה שווה המון

***

השקרן ממשיך לשקר.
הפושע מרבצו שוחר לטרף חדש לרטש
אחרי כל כך הרבה זמן שהוא בקושי נגע לי בהכרה
פתאום אני חושבת עליו המון
זו מחלת השליטה שלי 😄
הצורך בקונטרול על הכל - גם דברים שברור שאין לי טיפת שליטה עליהם.
רוצה למנוע ממנו.
רוצה צדק (כן כן)
רוצה להציל (תסביך אלוהות?)
ועוד כמה תסביכים.
מקווה שיעבור לי במהירה,
כי הוא מזהם לי את המוח
ובעצם לא מגיעה לו אפילו ההכרה המינורית הזו שהוא קיים.

***

קיבלתי הזמנה מאוד מעניינת היום
מסוג הדברים שפעם היו מאוד חשובים לי
והיום ממש לא
אבל עדיין, יכול להיות נחמד
מעניין...
ובמקרה במקרה, שתיים שמקדמות את השקרן הזה יהיו.
בהחלט מעניין.

***

אחרי שורה של דברים לא נעימים (אך לחלוטין לא טראגיים)
הגיעו כמה בשורות טובות.
ואני הולכת לנצל את הטוב עד תום...
זה ריגוש באמת גדול
למרות שעדיין אני לא מרגישה אותו.
כנראה שגם זה דורש ממני אנרגיות, חחחח