|
|
|
אם מישהו רוצה להצית את הפתיל האחרון שלי, כל מה שהוא צריך לעשות זה לענות לאמירה שלי - במיוחד לבעיה - בקלישאה או אמירה סתומה שאין לה פשר אמיתי.
מדיר שינה מעיניי הרעיון שאני עצמי מתדרדרת לכיוון הזה כשאני כותבת.
אני מאושר ואופטימי (נו, אמרתי כבר מלא פעמים, אתם לא מקשיבים?)
אני הכי חכם מכולם (גם את זה אמרתי מלא פעמים. אוף, למה לא מקשיבים לי פה?)
אני ורק אני יודע לקבוע מה נכון (כי ככה אמרתי)
אני בן אדם טוב, נשמה יפה, ההגדרה המילונית המקורית של כבוד ויושרה (כנראה אם אגיד את זה מספיק פעמים אף אחד כבר לא יטיל ספק)
אני המאסטר של המאסטרים, מאז יצקו אותי כבר הכל הוא סתם חיקוי זול. אז בואו, שבו למרגלותיי ואלמד אתכם (אני הרי חובט בחזי ושואג, איך קיימת שאלה בכלל?)
ואם אי פעם אני נוהג באופן שלא עולה בקנה עם הנ"ל, או אומר משהו ולא מקיים, או בכלל משקר או בוגד... אם אני לא עוצר במילת בטחון, או עושה סשנים כשאני שיכור כלוט, או דורס על גבולות הסאבית שאיתי... אם אני פוגעני, מניפולטיבי או רומס...
אז כנראה שפשוט יש לי סיבה טובה (אני רוצה ככה זו הסיבה הכי טובה שיש) וזה לא מבטל את טהרתי.
כי ככה אני אומר.
חברים זה מצרך נדיר
אתה באמת איש טוב
ועשית מעשה נורא
כמה אכזרי זה כשאנו עומדים מול האמת הזאת
שלמרות שכולנו מועדים
כולנו
יש מעידות שאין חזרה מהן
יש מעשים - אפילו שממש לא התכוונו
שמשנים לנו את החיים
ויותר גרוע - לאחרים
ואתה, שבטח מעדת כבר בחייך
הגעת עכשיו לנקודה הזו
לא סתם עוד נפילה
מעניין אותי אם אתה בכלל מודע לנזק הנוראי שגרמת
לצלקת שהשארת בנשמה אחרת.
אני לא מכירה את אותה נשמה מדוברת, לא יודעת אם היא נשמה טובה
(אתה כן)
אבל זה בעצם לא משנה את האמת הזאת.
צר לי עליך.
אני מזילה עליך דמעות היום.
אותה חברה עדיין מלקקת למתעלל
צר לי עליה
אותו נאד נפוח עדיין מסריח את הסייבר-ספייס
ההוא שהעברית שלו היא בין העלובות בכלוב, מרצה על עברית טווה
אותם יודעי-כל שוב מכים בנו בידע שלהם. תודה.
הזמן קצר והעבודה מרובה
החורף ממאן לבוא
הבלונד עדיין מככב
יותר מידי משכורת הולכת על מגפיים
עוד לא מצאתי קוסמטיקאית טובה
ונגמרו לי התחתונים.
זה שאין לי סבלנות לאנשים טפשים, כבר אמרתי?
אבל אנשים שאמורים לדעת אחרת... זה כבר מעבר לטפשות. איך קוראים לדבר הזה?
ובמיוחד נשים כאלה טפשות, אני מתעבת.
קשה לי להסביר למה בדיוק.
אני חושבת שזה כי האוולת של נשים מעודדת אוולת של גברים.
סוג של אחריות עקיפה.
את מתנהגת כמו מפגרת מולו, נטולת שיפוט, סלחנית לא מטוב לב, אלא מטפשות... אז הוא לומד שהוא יכול להתנהג כמו בהמה לנשים.
את רואה שהוא מתעלל בנוכחית שלו, אז מה - הוא יתייחס אלייך אחרת?
כשאת מרוממת אותו - את מצדיקה את כל הגועל שלו.
ואז גם את אשמה.
משהו כזה.
זה מעורר בי (כמעט) אלימות.
יש משהו מרגיע, משביע
בישן והטוב
אבל זה הכי כיף שהמוכר הזה
גם מפתיע
מחדש
ומיוחד מדהים כשמגלים פתאום
שכל הזמן, וההסטוריה
הם לא רק סנטימנטים
אלא באמת תשתית לדברים חדשים
...
זה קרה לי אתמול
דברים שרגשו אותי עד אין סוף
נרדמתי אתמול עם חיוך
לא זוכרת מתי זה קרה לאחרונה
וגם התעוררתי כך
וזה באמת לא קורה.
...
ימים כאלה צריך לציין
לזכור בכל הפעמים האחרות שהם חלק מהמצרף
לאט לאט, אני כבר לא פה
בכל מיני דרכים
זה התחיל מזמן
כבר בניק אחר
בפאזה אחרת.
תהפוכות זה לא רק אצלי, כמובן.
מכל דבר צריך הפסקות לפעמים --
אבל זה גם לא זה.
אני באה, ובודקת לפעמים.
אבל מספר הבלוגים שאני קוראת יורד ויורד
כבר כמעט ולא קוראת בפורומים (אבל זה לא ממש חדש)
אז בלוגים. זה בעצם הדבר היחיד שאני עושה פה
ואני כבר לא עושה את זה.
לפעמים ממש בא לי שיבוא לי לכתוב פה משהו.
ובאמת אין לי מה לשתף.
כשהכלוב נפל, אפילו לא שמתי לב.
מן הסתם הייתי עולה על זה
אבל לפני שהספקתי, קראתי בפייסבוק על המשבר הנורא
אז לא באתי.
ומאז שהכלוב חזר...
כאילו טיפת ההרגל האחרונה טפטפה לה והלכה.
לא ברור לי אם אני רוצה שהשטף יחזור.
יש פה אנשים שאני מעריכה, אינטליגנטיים, בעלי הומור
כותבים מעניין.
אבל אין לי ממש כוח לפתח את הקשר הוירטואלי.
או אולי אני כרגע פשוט ריקה מידי להציע להם מעצמי.
קצת חבל.
אלה שלא וירטואליים -- או שכבר נואשתי מהם, או שהם קיימים אצלי גם לא-פה,
אז פה לא נחוץ.
ואני ממש לא פה לצורך הכרויות אינטימיות.
ואחרים...
צצים פתאום כאלה שהיה לי נעים כשלא היו. זה פחות מזיז לי ממה שאפשר לתאר,
אבל מצד שני זה כל פעם מזכיר לי את כל מה שאיכסה פה.
ואז, האיכסה מתפשט. במיוחד כשאני רואה -- לדוגמה -- מישהי שאני די אוהבת, ומאוד רציתי להכיר יותר טוב, מלקקת למישהו שהיא אמורה לדעת שהוא מסוכן. שהוא רע. לפחות, אם היא מאמינה לי במיל. אז כנראה שלא מאמינה לי, או שלא משנה לה שהוא כזה כי יש לה רווח בלקקנות, וכנראה לא אכיר אותה יותר טוב, וכנראה שהמשיכה השטחית של פאסונים זה יותר חשוב לרוב האנשים מאשר דברים אמיתיים, יפים, ועמוקים.
רק דוגמה אחת. יש עוד, לצערי, למכביר.
~*~*~
לפני שבאתי לכלוב ול"קהילה"... לא הייתי שייכת לשום "חברה"
ליקטתי את חבריי לאורך זמן, כל אחד על סמך מה שהתחבר בינינו.
גם מפה ליקטתי. אבל -
מאז שאני פה, זה סוג של מסיבת כיתה
יש פוליטיקות וקליקות, את מלכות הכיתה והחננות,
אינטריגות
עדר
אני פשוט לא רגילה
ולא אוהבת את המשחק.
אפילו שיצא לי פה ושם דווקא להיות בקליקה מנצחת, להיות מחוזרת, וכל ההטבות של להיות ב IN CROWD
אבל אבל אבל
זה מתיש אותי
כי זה לא אני.
אז לאט לאט אני כבר לא פה.
אבל מסתכלת על הפוסט הארוך הזה ...
(אני לא כותבת פוסטי פרידה
זה לא מה שזה היה אמור להיות
ואני לא מבטיחה להשאר או ללכת
רק מוציאה החוצה. בכל זאת בשביל זה יש לי בלוג.)
אבל בחזרה לפואנטה... אני מסתכלת על הפוסט הארוך
ואני מזהה איזה רצון להמשך בחזרה
לפחות לבלוג של עצמי 😄
אז אם מישהו עוד קורא את זה...
תנו סימן חיים 😄
קשה לכעוס על טפשים על זה שהם טפשים
רק מעצבנים אלה שאין להם בכלל מושג שהם טפשים
ומנסים להעמיד פני חכמים
זה אולי עובד על טפשים עוד יותר
אבל למה אני צריכה לסבול?
חשיבות עצמית... הממ. כל אחד והפטיש שלו?
אבל הקטע הוא, שכמו הטפשים (אולי זה בעצם בדיוק אותו דבר?)
הם בטוחים שאת רוצה שירעיפו עלייך את חשיבותם.
אז לא.
מטרידנים.
לזה אין בכלל תירוץ בעולם.
אבל נראה לי שהם מתרבים.
יש מצב שימציאו חיסון?
ההופעה של ג'ואנה ניוסום אתמול הייתה אחת ההופעות המשובחות שיצא לי לראות, לשמוע.
לא התרגשתי לשווא.
איזה קסם.
http://vimeo.com/666167
Joanna Newsom - The Book of Right-on from benjamin & stefan ramirez perez on Vimeo.
