טרוניה

משהו הצליח לרגש אותי היום :))
וואו. כבר התחלתי לדאוג.
וזה הכי לא קשור לקהילה הזו או לאתר או לסיבות שמאחורי
זה לא קשור לעבודה
זה לא קשור לכסף
ולא לאף אחד מהדברים שהטרידו אותי בזמן האחרון.

הופעה.
כן, הופעה.
תרבות.
מוסיקה.
ואני מתרגשת!!

זהו, יש עוד סופשבוע ארוך, יש לי עוד זמן למצוא עוד משהו שירגש אותי :)

היום בא לי להיות מישהי אחרת לגמרי.
לא שיהיה לי ככה או כזה.... ממש אחרת.
היום, בא לי להיות קטנה, קומפקטית. אולי כמו רקדנית.
להיות עליזה. בא לי להיות פשוטה.
להיות ביתית, ונוחה.
ללבוש שמלת בית פרחונית ולעטוף מטפחת על הראש.
בחיי. אבל להיראות מקסימה ככה.
בא לי חיוך מאיר, בא לי מוסיקה של צלילי המוסיקה, וואלס אוסטרי.
בא לי קוטג'. לא מה שקוראים לו קוטג' בישראל. קוטג' מסיפורי האגדות, בקרחת יער.
בקתה ליד גשר עם טרול.
בא לי שמש עם פרפרים.
וקשת.
בא לי דיסני, לא האחים גרים.
צבעי פסטל וניחוחות רעננים, של אחו.

מחר, אני ארצה הארלי דיווידסון בין הרגליים, חזיז ורעם
מהירות קטלנית וז'קט מעור.
רוח ואדרנלין ומגפיים ו...
טוב, זה מחר.
היום, אני רוצה להיות מישהי אחרת.

אויש הוא כל כך עלוב
פאתטי
מסכן
הייתי מרחמת עליו אם לא הייתי מתעבת אותו כל כך.
ואני עדיין קצת שונאת את עצמי שאני בכלל בכלל עוסקת בו.

אבל אין מנוס מזה. גם המאמץ של להמנע ממנו לגמרי זה סוג של התעסקות.

לפחות הוא כבר לא צובט לי בלב
ולא הופך לי את הבטן
לא קשור לשנתי או יקיצתי
או לשום פן אחר של חיי.

וזה ממש טוב.

אתמול כתבתי טרוניה אמיתית.
כמעט מתבכיינת.
ואז צנזרתי את עצמי.

לא יודעת מה מעצבן אותי יותר -- ההתבכיינות, הסיבה לה, או הצנזורה העצמית.

לא בא לי

זה מה שיוצא לי הרבה היום

פשוט ככה:

פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח


מגוחך עד כדי גיחוך

שנה שעברה, בסביבות יום כיפור


שמעתי עליך לפני שהכרנו. שמעתי דברים טובים, שאתה משכמך ומעלה. טהור.
בדיעבד, מסתבר שהמקור לא היה כזה אמין, אבל ממה שהצלחתי לראות בעצמי -- הכל בסדר.

כשפתחת איתי דיאלוג -- הייתי סקרנית, ומוחמאת, ומעוניינת. גם התזמון לא ייאמן... יש דברים שמרגישים נכון.
ואם להאמין לך, לדבריך -- אזי באיזה מקום כבר רצית להיות שלי.
אני לא חיפשתי נשלט, אבל הרי פה מדובר במשהו שונה לחלוטין...

ואני מודה שאני התפתיתי!
הייתי צריכה לחשוב אם אני יכולה...
ואיי יי יי... בטח שכן.

אז נפגשנו. ואני הרגשתי אותך: רצית שאקח את המושכות. רצית לסגוד לי.
ואני התעקשתי להשאיר את האינטראקציה בגובה העיניים. רק בסוף הרשיתי לך לנשק את רגלי, לאות הוקרה.

אולי אתה מאוכזב?
איכשהו, זה מחייך אותי...

לא צייתתי לך, הוד עבדותך 😄

כמעט כתבתי שאני מחכה לטלפון.
אבל אני לא.

וכמעט קפצתי לתוך ההסבר, ופתאום הבנתי שיש יותר מהסבר אחד.
מה לעשות
הבלונד לא מסווה את זה שיש לי ראש מסובך.

המקרה הראשון הוא בעצם שמישהו "חייב" לי טלפון
חייב, במרכאות, כי הוא יצא בהצהרות כאלה פומביות
למי הוא יתקשר ביום כיפור ולמה
ואני כביכול בראש הרשימה הזו.

חברה שלי אמרה מיד כששמעה,
"אז מה, איך תרגישי כשהוא יתקשר?"
אז גיחכתי ואמרתי לה, "נראה לך?"
הרי זה אדם שכל כולו רוח
אז הוא הצהיר.
האמת היא אף פעם
אבל א ף פ ע ם
מה שהוא אומר
למרות שהוא לא משקר ישירות (בדרך כלל).
אז התערבתי איתה שאני לא אקבל כזו שיחה.
ובינתיים אני מנצחת.

(תמיד צודקת, אמרתי?)

אבל יותר חשוב מזה
הרבה יותר חשוב
וגם עצוב
זה שהפסקתי לצפות בכלל.
גם מאלה שאולי צריכים להתקשר
גם מאלה שאולי היה נחמד אם היו מתקשרים
גם מאלה שאמרו שיתקשרו, אפילו בשעה מסויימת
וזה לא מפריע לי בכלל.
זה מה שעצוב.
אז מי שמתקשר, יופי
ומי שלא, לא
וזה די לא מזיז לי כלום.
ואני מישהי שתמיד הכל מזיז לה.
טיפוס אכפתי.
אז מה נהיה?

אולי זו תקופה כזו? (כמו שאמר אחד כזה שאולי היה צריך...)
לא יודעת מה זה אומר, אבל מקווה שהוא יודע על מה הוא מדבר.

נראה לי שזה הופך כבר לנושא המרכזי.
כמה שטחי!!

אפילו חשבתי לשנות את השם של הבלוג, אבל "לא סתם בלונדינית" כבר תפוס.
(זה נחשב טרוניה?)

אתמול הייתי בבר עם חבר
והוא בהה באיזו בחורה מהעבר השני של הבר
בחורה שישבה לבד
הייתה קצת מוזרה בעיניי
אבל הוא היה חרמן על הציצים שלה.
באיזה שלב אפילו הרים כוסית לכיוון שלה.

כמה דקות אחרי זה, היא מתחילה לצרוח לכיוון שלי (מעל המוסיקה והמולת הפאב)
"מה את צועקת באוזן של החבר שלך? מה את צועקת?
את צועקת כי את בהמה! את בהמה!!"
טוב נו.
אני בהמה.
חייכתי והתעלמתי.
הוא ואני קצת צחקנו על זה.

עוד כמה דקות אחרי, הבחורה קמה
ניגשת לצד שלנו של הבר
ותוקפת אותי! יעני, מרביצה!
ממשיכה לצרוח עלי, "את עוד פעם תסתכלי עלי אני הורגת אותך, שומעת?
אני רוצחת אותך!"
היינו צפופים שם בכסאות הבר, כך שלא הצלחתי להתגונן באופן מאוד אפקטיבי
הכנסתי לה איזו מכה אחת והיא עשתה רוורס, אבל לא לפני שתפסה לי בשיער.
כל יושבי הבר הסמוכים ניסו להוריד אותה ממני
אבל היא אחזה בשיערי כאילו רק משם תבוא לה הישועה.

בסוף קילפו אותה ממני, והיא ברחה לה החוצה.
אנשים הריעו לי וכולם קנו לי צ'ייסרים
כך שהגעתי לעבודה היום עם הנגאובר.

הבעלים של הבר סיפר שהיא מוכרת לו, והיא חולת נפש עם תעודות
אבל זו הפעם הראשונה שנהגה אצלו באלימות

אבל הקטע של השיער הבהיר לי מעבר לכל ספק
שהזוהר הזה, פשוט אי אפשר להתעלם ממנו.
מכל יושבי הבר -- שהיה ממש הומה אדם -- היא בחרה בי.

מסוכן העסק הזה
שווה?
ימים יגידו...

עברה עלי תקופה מאוד לחוצה
בעיקר בעבודה, אבל היו עוד כמה עניינים שגרמו לי להיות די רצוצה.
פועל יוצא -- גם לא היה לי זמן לדברים די בסיסיים, כמו מספרה וקוסמטיקאית וכאלה.

ערב חג, ביליתי במספרה.
הספר שלי שכנע אותי לכבוד החג לעשות שטיפה מוזהבת לשיער.
ז"א -- אני לא סתם בלונדינית עכשיו, יש לי הילה זוהרת סביב ראשי.
אני רגילה למשהו טיפה יותר קלאסי.
אז עוד לא התרגלתי, וקצת קופצת כל פעם שאני קולטת את עצמי במראה.
אבל זה בעצם לא הסיפור.

היום היה היום הראשון בחזרה לעבודה -- וכמובן שבזמן האחרון אנשים שם ראו אותי רק רצוצה ושפופה מרוב לחץ.
אז לא רק שבאתי אחרי מנוחת החג, אך גם עם פריזורה מחודשת, ועוד מוזהבת.

עכשיו אני חייבת לומר שעל אף ארבעה ימים של חוסר מעש, התעוררתי היום עייפה.
אבל במשרד, כולם שאלו אותי -- מה את כל כך מאושרת?
מה זה כל השמחה הזאת?
מה את מחייכת בכלל?

מי מחייך, מי????

הפקידה באה ואמרה, יווווווווווווווווווווווווווווווווווווו, איזה בלונד עשית!!
והבנתי :))

מי מסתכל לי על הפנים בכלל?
אני הרי זוהרת.
לא צריך מגדלור באיזור שאני שוהה בו.
אחרי זה, כל מי ששאל אותי למה אני מאושרת, עניתי דוגרי:
זה לא אני בכלל, זה הבלונד.
ענו לי, חחח

אבל אני מגיעה בעל כורחי למסקנה שלבלונד באמת יש כוח משל עצמו.
מספיק שיש לי שיער זוהר
וכולם תופסים אותי חיובית.
לא סתם חיובית -- מאושרת!!

אהבלים?
לא יודעת.
לא מוסבר העניין הזה.