טרוניה

עברה עלי תקופה מאוד לחוצה
בעיקר בעבודה, אבל היו עוד כמה עניינים שגרמו לי להיות די רצוצה.
פועל יוצא -- גם לא היה לי זמן לדברים די בסיסיים, כמו מספרה וקוסמטיקאית וכאלה.

ערב חג, ביליתי במספרה.
הספר שלי שכנע אותי לכבוד החג לעשות שטיפה מוזהבת לשיער.
ז"א -- אני לא סתם בלונדינית עכשיו, יש לי הילה זוהרת סביב ראשי.
אני רגילה למשהו טיפה יותר קלאסי.
אז עוד לא התרגלתי, וקצת קופצת כל פעם שאני קולטת את עצמי במראה.
אבל זה בעצם לא הסיפור.

היום היה היום הראשון בחזרה לעבודה -- וכמובן שבזמן האחרון אנשים שם ראו אותי רק רצוצה ושפופה מרוב לחץ.
אז לא רק שבאתי אחרי מנוחת החג, אך גם עם פריזורה מחודשת, ועוד מוזהבת.

עכשיו אני חייבת לומר שעל אף ארבעה ימים של חוסר מעש, התעוררתי היום עייפה.
אבל במשרד, כולם שאלו אותי -- מה את כל כך מאושרת?
מה זה כל השמחה הזאת?
מה את מחייכת בכלל?

מי מחייך, מי????

הפקידה באה ואמרה, יווווווווווווווווווווווווווווווווווווו, איזה בלונד עשית!!
והבנתי :))

מי מסתכל לי על הפנים בכלל?
אני הרי זוהרת.
לא צריך מגדלור באיזור שאני שוהה בו.
אחרי זה, כל מי ששאל אותי למה אני מאושרת, עניתי דוגרי:
זה לא אני בכלל, זה הבלונד.
ענו לי, חחח

אבל אני מגיעה בעל כורחי למסקנה שלבלונד באמת יש כוח משל עצמו.
מספיק שיש לי שיער זוהר
וכולם תופסים אותי חיובית.
לא סתם חיובית -- מאושרת!!

אהבלים?
לא יודעת.
לא מוסבר העניין הזה.