טרוניה

יש אמיתה כזאת
שכשאדם מרגיש צורך להגיד משהו על עצמו
האמת היא בדרך כלל ההפך
אפילו אם הוא מצליח לעשות את הרושם הרצוי על פני השטח

כשמישהו מרגיש צורך להדגיש שהוא "מתורבת" הסיכויים הם שהוא לא
(הסיכויים הם שיש לו רגשי נחיתות בעניין, שהוא מנסה לסגור פערי תרבות ולהיות איש תרבותי. אבל הוא לא ממש)
כשמישהו מעיד על עצמו את סוג הדברים שבדרך כלל אחרים מעידים -- שהוא בעל יושרה, או חבר טוב, או מאסטר "אמיתי" -- הסיכויים הם שהוא חי בשקרים עמוק בנשמתו, שהוא פגע בלא מעט אנשים על הדרך, ושמסכנה הסאבית שנלכדת במלכודת ה"מאסטריות" שלו.

יש אנשים שהפאתטיות שלהם גלויה לעיני כל.
אבל מי שיודע להסוות -- כל מה שצריך זה להקשיב למה הם מספרים על עצמם. אם יש להם צורך לשכנע אותך - זה בעצם כי הם עצמם עוד לא משוכנעים.

זה כמובן לא חקוק באבן. יש הרבה מצבים שאנו נדרשים או לפחות מתבקשים לספר על עצמנו. ומותר לנו גם לפרגן לעצמנו! זה העניין של הצורך, ושל התכיפות. כמה זה חוזר על עצמו.

סימן היכר לעניין - "כולם יודעים ש...", "תשאלי את מי שאת רוצה, כולם יגידו שאני..."

***

והטרוניה התורנית על אלה שמבזים את עצמם באיך הם מתחילים עם בחורות בכלוב:

אם אתה פונה אל בחורה בכינוי מקטין או מבזה, אתה לא יכול לבוא *אליה* בטענות שהיא מוכיחה אותך על זה. זה בערך עובד ככה: יש המוני נשים שאוהבות שקוראים להן זונה, או כלבה. אבל עד שאתה לא מכיר מישהי, איך אתה מעז בכלל? איך אתה יודע אם היא אחת שאוהבת? וגם אם אוהבת, אולי לא אוהבת ש*אתה* קורא לה ככה? טיפה של רספקט עוד לא הזיק לאף אחד (בטח לא למישהו שמצהיר בחוצות שהוא עדין ומתורבת).

אם למישהי אין פרופיל, ואינך יודע אם היא סאבית, או דומית, או מתחלפת, או משהו אחר בכלל... אתה לא יודע אם היא סטרייטית, או לסבית, או זן אחר של קווירית, או... מה אתה מניח הנחות?

זה בסדר להתחיל דיאלוג, עם כל אחד או אחת. אבל זה לא הגיוני בעיניך לא להתחיל מתוך הנחות אוויליות שקיימות רק במוחך ההזוי?

הכי משעשע אותי שמישהו באותו מסר פותח עלי ג'ורה של קללות וכינויים הראויים בערך לילד בכיתה ד' -- כי העזתי להעביר עליו ביקורת - ובאותו מרווח נשימה מתעקש על האיכויות הטמונות בו, ושאני מפגרת שלא בדקתי את הנושא יותר לעומק 😄 כאילו - איזה מין גבר בכלל מתדרדר למקומות כאלה?

וכשהקללות לא עשו רושם, הוא ניסה להשפיל אותי מינית. בחיי.
זה אופי של אנס.
למרות שאני מניחה שהפאתטי התורן מגביל עצמו לוירטואליה. לפחות אני מאוד מקווה שכך.
ככה לפחות אני עדיין מרשה לעצמי להשתעשע מזה.

---

בדרך כלל, אני מתעלמת מהודעות מפגרות. אני מתעלמת מרוב האדומות שאני מקבלת. אבל מידי פעם, ניצת בי הצורך להשתעשע.

אני רק לא לגמרי בטוחה כמה סיפוק זה נותן לי.

לא כי אני מרגישה רעה. לא מפריע לי להיות רעה מידי פעם.
פשוט כי זה מבוזבז עליהם. מי שכזה טיפש מלכתחילה, גם לא יבין את הפואנטה במשך, או אחרי.
גם לא אם אסביר לו ממש יפה.
זה בזבוז של הזמן שלי.

בתקופה האחרונה, מספר גברים דרשו ממני (דרשו!!) שאצדיק בפניהם את קיומי פה. אני מקווה שביום שאאות להצטדק בפניהם אני אמחק את נוכחותי פה בבושת פנים שהרשיתי להם.