עכשיו אני יכולה לכתוב על זה.
עכשיו אני יכולה לפרוק,
אחרי שכבר השלמתי עם זה שהוא, כבר לא יהיה שלי.
ושאני לעולם עוד לא אוכל להיות שלו.
וטוב שיש לי את המקום הזה לכתוב בו את ההרגשה, כי בכל מקום אחר אני בספק אם מישהו היה מבין, אם בכלל..
קרה לכם פעם שנישקתם מישהו,והשפתיים שלכם נעו בתיאום מדהים ומהפנט שהשכיח לרגע את כל העולם שמסביב.
רק נשיקה.
ואז ברגע שהשפתיים התנתקו כבר התחלתם להתגעגע.
הזיכרון של אותן שפתיים נחרט עמוק אי שם בתודעה ולא עוזב.
לא דקות,לא שעות לא ימים ולא שבועות עוזרים להשכיח את ההרגשה.
אז זה בדיוק מה שקרה לי.
לי ולבחור שלמען הנוחיות אני אקרא לו א'.
הכרתי אותו אי שם ברחבי הרשת לפני כמה שנים. אפילו בפרופיל אפשר לראות שבני שיח איכותיים אפשר למצא במקומות ההזויים ביותר. והוא בהחלט ענה על ההגדרה.
שוחחנו תקופה ארוכה על הכל, וזה עוד היה כשהייתי צעירה. הוא היה גדול ממני במספר שנים והרגשתי מיוחדת על כך שמישהו בוגר כמוהו מתייחס אליי בצורה שווה אף על פי שאני צעירה ממנו.
נפגשתי איתו פעם אחת במסגרת כנס כלשהו וזה היה מפגש חפוז של "היי זה אתה!" וזהו.
עברה תקופה מסויימת שבה לא יצא לנו לדבר,הוא נסע לחו"ל.
הקשר התנתק.
כעבור תקופת זמן הוא חזר לכתוב בפורום שבו הכרנו ואיכשהו הקשר חזר.
המשכנו לדבר על הדברים שהוא עבר, והדברים שאני עברתי. על איך שהתבגרנו ומצאנו כל אחד את האני שלו.
מדי פעם בפעם קיבלתי ממנו טלפון והוא הזמין אותי להיפגש אבל בכל פעם היה לי כבר משהו שקבעתי מראש לאותו תאריך ולא יכולתי.
אבל ממש רציתי לפגוש אותו, לראות איך באמת הידידות שלנו הופכת לאמיתית ולא וירטואלית. מצד שני חששתי מאוד מלפגוש אותו, איך לדבר ואיך להתנהג.
בסופו של דבר הוא הגיע לסביבת מקום מגוריי בכדי להיפגש עם חברים וזה בדיוק היה יום שבו לא היה לי משהו מיוחד לעשות והחלטנו להיפגש.
היה מין רגע כזה של מבוכה ואז השיחה התחילה לזרום. ודיברנו ודיברנו, על הכל.
"אולי תבואי איתי למסיבה?" שאל בתקווה
"אבל לא הוזמנתי..." עניתי.
"כן הוזמנת, את פשוט לא יודעת! חוץ מזה ל' תהיה שם!" אמר בנסיון שיכנוע לא נחוץ. גם ככה רציתי לבוא.
"טוב..." חיוך וטלפון קצר להודיע להורים שאני לא חוזרת הלילה הביתה.
במשך כל הערב והלילה ישבנו מחובקים, דיברנו בלחש מתעלמים מהסביבה, נמצאים בבועה רק של שנינו.
היה ברור לי שקורה משהו.וידעתי שאני רוצה לנשק אותו. רק לא מצאתי תזמון מתאים.
בבוקר כשהשמש זרחה והוא הציעה שנלך לצפות בזריחה, רק אני והוא.
יצאנו ביחד והתבוננו בשמש האדומה שצבעה את השמיים בפתל, והסתכלתי עליו והא עליי.
ואז השפתיים נפגשו והעיניים נעצמו, וכל העולם מסביב השתתק למשמע המנגינה העילמת של הנשיקה.
אני לעולם לא אשכך את הנשיקה הזאת בזריחה.
גם אם הוא כבר לא שלי.
ולמעשה מעולם לא היה שלי.
אחרי אותו בוקר נשארתי מבולבלת.
הוא הזמין אותי להצתרף למפגש של מעגל חברים אחר. ואני הסכמתי.
הוא הזמין אותי גם כמה פעמים לפני לאותה קבוצה פשוט לא היתה לי הזדמנות להגיע.
באותו סופ"ש התחבקנו כל הערב מתחת לשמיכה.
בשלב כלשהו אחד מהחברים התנדב לספר סיפור וכשכולם היו ממש בתוך הסיפור היד שלו טיילה על הירך שלי, ליטפה לחצה בעדינות.
לאט לאט מצאה את דרכה אל בין רגליי.
ולתוך המכנס.
החנקתי אנחה. והסיפור ממשיך ומתגלגל.
והוא ממשיך ומשגע אותי.
ואז בבית אחת מוציא אותה.משגע אותי עוד יותר.
לא אמרתי מילה כי היינו בחדר מלא אנשים.
כשנגמר הסיפור ישבנו ודיברנו על איזה נושא ברומו של עולם.
"אה אני צריך להראות לך איזה ספר!" אמר ומשך אותי אחריו לקומה העליונה.
נסגרה מאחוריי הדלת.
חדרעם מיטה זוגית ושידה.
"זה בסדר מצידך?" שאל כשראה שאני קצת המומה.
"כ..כן"עניתי בהפתעה מסויימת.
ככה? כשכל האנשים למטה? במקום שלא שלי ולא שלו? מה הולך פה?
הוא השכיב אותי בעדינות על המיטה.
ידעתי עוד לפני זה שלשכב איתי הוא לא רוצה, לפחות בינתיים.
הוא נישק וליטף ונשך בעדינות ונישק שוב.
כל חלק שחשף מבגדים המשיך לנשק.
לאט לאט, באיטיות ששיגעה אותי, ובסופו של דבר הגיע למקום שבו ביקר אך זמן קצר קודם.
התביישתי, למען האמת -והוא ידע את האמת, זאת היתה הפעם הראשונה שגבר מבקר שם עם הפה שלו.
"תרגעי..." הוא אמר כשהרגיש שגופי התקשח מעט....וליטף את הבטן.
שעה וחצי הסתגרנו בחדר.
בסופה יצאתי מרחפת, והוא יצא מרחף.
לא ידעתי מה לחשוב.
ידעתי שהרגשות שלי לא יעמדו בזה עוד הרבה זמן והרגשתי על סף התאהבות.
דיברנו והוא הודה שישלו רגשות כלפיי אך הזהיר שהוא נמצא בתקופה שבה הוא לא בטוח ביציבות הרגשית שלו ושאני לא אצפה ולא אפגע אם לא יצא מזה הרבה מעבר לידידות.
אבל בחורה מאוהבת כמו בחורה מאוהבת.
האמירה הזאת שיחרהה את הפקק האחרון. הרגשות זרמו והציפו את הלב.
הייתי חייבת לפגוש אותו שוב לפני המפגשים הקבועים של מעגל החברים.
החלטתי שאני נוסעת אליו, הרגשתי שאם לא אראה אותו אני אתפוצץ.
קבענו יום ויצאתי מהבית ליום נסיעה ארוך.
החלטנו שאני מבלה אצלו לילה וחוזרת למחרת.
הגעתי,התחבקנו, טיילנו, התנשקנו, התחבקנו, החזקנו ידיים.
הייתי בעננים.
בלילה שוב נדהמתי מיכולות הפה שלו.
מאוחר יותר שיחקנו בקלפים עם השותפים שלו לבית, וכשהלכנו לישון התקרבלנו והחזקנו ידיים...
דיברנו קצת....
"את יודעת....." הוא אמר בהיסוס...
"המ..?" עניתי בחשש.
"אני חושב שאני מעדיף שנישאר ידידים...." הוא אמר...
הרגשתי את הרגע שבו אני נופלת
ונופלת
ונופלת
ואין תחתית ואני ממשיכה ליפול..
מלמלתי משהו על זה שזו הבחירה שלו ושאני לא אכפה את עצמי על אף אחד.
והמשכתי ליפול.
בשלב כלשהו נרדמתי בזמן הנפילה.
בבוקר התעוררתי אל מול הפנים שלו שישנו מולי בשלווה אפופת חלומות.
דמעה, ועוד דמעה...ועוד המון דמעות.
שכבתי ובכיתי והעולם היטשתש מסביבי...
הוא התעורר ובלי לשאול חיבק אותי.
ההבנה שלו, וזה שהוא אפילו לא שאל מה קרה ופשוט חיבק שיגעה אותי כי ידעתי מה לא יהיה שלי יותר.
בכיתי עוד יותר ובסופו של דבר הפסקתי.
שנאתי אותו, ואהבתי אותו.
הוא לקח אותו אליו, ומיכר אותי לנשיקות שלו.
לשפתיים שלו, לחיבוקים שלו.
ואז לקח פגיון...
ומשך אותי לנשיקה אחרונה, בזמן שהפגיון ננעץ עמוק עמוק בלב שלי.
ובזמן הנשיקה הכואבת ביותר בעולם מסובב אותו ומקיז את הדם היישר מהלב.
עד שלי כבר אין כוח לעמוד ואני מתה.
זה מה שהוא עשה לי.
ואני שונאת אותו.
ואני אוהבת אותו.
או לפחות שנאתי ואהבתי.
עכשיו יש רק חור במקום שבו ננעצה הפגיון.
לא מאחלת לאף אחד לדעת מההוא כאב של פגיון ננעצת בלב מאוהב.
שקט כחול.
לפני 15 שנים. 22 בפברואר 2009 בשעה 13:56