"אנחנו הולכות לקנות לך מחוך!" הצהירה הגבירה לילי בעודנו משוחחות בטלפון.
אף על פי שאנחנו חברות, היא עדיין שולטת, ואני עדיין נשלטת.
ובכלל מי יכול לסרב להצהרה שכזו, במיוחד שמחוך היה החלום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי.
הנסיעה והדרך לחנות הנחשקת היו עקלקלות ומלאות בשוקולד וקולה שקנינו מבעוד מועד [מה לעשות ששוגר היי זה ה~דבר,במיוחד בחנות מחוכים] והרבה מבטים מאוד מתומצתים מצידה כשהתחלתי להשתולל קצת יותר מדי, בשביל להבהיר לי להירגע קצת.
נכנסנו לחנות ו....
מחוכים.
מחוכים שחורים, מחוכים אדומים.
מחוכי בטן, מחוכים מלאים.
שמלות מחוכים, חולצות מחוכים.
מחוכים מבד, מחוכים מדמוי עור....
המון מחוכים!
(למעשה היו דברים בחנות שלא היו מחוכים אבל היו מחוכים אז לא נדבר על השאר)
אחרי שחיכינו חצי שעה עד שהמוכרת יכלה לעזור לנו [או יותר נכון הגבירה לילי חיכתה ונעצה בי מבטים מאיימים מדי פעם כהייתי על סף להפוך את החנות הגותית והאפלה להרבה נצנצים ורודים ופרוותיים]
התייעצות קצרה עם המוכרת הניבה תוצאות בצורת שני דגמי מחוכים שאותם רציתי למדוד.
המוכרת פרמה את סרטי הסאטן השחורים במיומנות, בתנועות מהפנטות כמעט.ואז שלחה אותי לחדר ההלבשה חהתלבש.
לאחר כמה שניות של הלם הורדתי את החולצה והחזייה והשחלתי את עצמי בהתרגשות וחשש לתוך המחוך.
הבד הקשיח היה כל כך שונה מהבדים העדינים שאיתם אני הולכת בדרך כלל.
יצאתי והיא סובבה אותי עם הפנים למראה והגב אליה והחלה למשוך בחוטי הסאטן מאחורי גבי.
משיכה ועוד משיכה והמחוך מתהדק, נצמד אליי יותר ויותר.
הרגשת המחוך שמתהדק סביבי היתה כמעט אורגזמית.
למעשה זה בדיוק מה שהיא הייתה, אפילו נפלטו כמה קולות לא רצוניים בכמה רגעים הדוקים במיוחד.
עוד כמה הידוקים "מה את אומר?" שאלה המוכרת בסקרנות.
"הגבירה לילי!!!" קראתי לה בהתרגשות והיא הסתכלה אליי מבעד למראה וחייכה את אחד מהחיוכים הסאדיסטיים שלה.
ידעתי שהיא מרוצה ממה שהיא רואה, כמו שאני מרוצה מזה.
בשלב הזה לא יכולתי להתאפק והתחלתי לקפץ ולרקד ברחבי החנות.
ברגע מסויים שמתי לב שאנשים נועצים בי עיניים [חוץ מהגבירה לילי שהייתה משועשעת למדי מהעניין] אז המשכתי!
אחרי שנרגעתי מעט, נעמדתי שוב מול המראה כדי לבחון את טיב הנשקף ממנה.
והחלטתי שמדידת מחוך אחד איננה מספיקה כמובן, וחוויית קשירה שכזאת לא עוברים בכל יום, ולכן מן הראוי לעשות בדיקה לפחות לכמה מחוכים לפני שבוחרים.
המחוך השני שנשלחתי למדוד הכיל יותר עצמות והיה הדוק יותר מהמחוך הראשון.
ההרגשה העוטפת וההדוקה הזאת, הרגשה שאומרת "בדיוק ככה זה צריך להיות"
ושוב טקס הידוק סרטי הסאטן אל הגב, משיכות חדות שוב ושוב,
ושוב המחוך מתהדק מסביבי.
"זה!" אמרה הגבירה לילי בהתפעלות כשהחיוך שלה מתרחב, וכל באי החנות יכולים להבחין בבועת המחשבות שנוצרה מעל לראשה.
אבל זה לא שהיה צורך להגיד שזה המחוך הנבחר, ידעתי את זה ברגע שנסגרו חוטי הסטן על הירכיים, המותניים, והשדיים שלי.
זה היה המקום שלי, בתוך המחוך.
השאלה הראשונה שנשאלה על המחוך היתה המחיר.
והמחיר היה באמת לא קטן יחסית למשכורת המאוד מאוד מאוד מצומצמת שאני מקבלת.
אבל מילת הקסם "א-ר-מ-א-נ-י" העלימה כל התנגדות שעוד נותרה בי.
המחוך עשוי מבד שהיה חיכוי כמעט מושלם של הבד של ארמאני.
נשענתי על הדוכן כדי לחשב עםהמוכרת את המחיר של המציאה,מנסה לנווט את דרכי הנשימה שלי בין הריאות לפה ובחזרה.
פתאום נחת על הישבן שלי ספנק.
הסתובבתי בהתפעה, הגבירה לילי הסתכלה עליי במבט מרוצה ומשועשה כאחדלמראה ההפתעה שלי, "תמשיכו לחשב.." אמרה במה שנשמע מפיה כמעט תמים.
חזרתי בצייתנות אל המוכרת בשביל לחשב את המחירים ולשלם.
יצאנו אני והיא מהחנות כשהדבר היחיד שקושר אותי לאדמה זה הנעליים הכבדות יחסית שאיתן הייתי, אם לא הנעליים סביר להניח שהייתי עושה את דרכי בריחוף, כשלצידי הגבירה לילי מחייכת בשבעות רצון.
עכשיו יש לי מחוך ראשון.
מחוך שחור מדהים, שיודע לעטוף אותי בדיוק כמו שאני אוהבת וללחוץ בדיוק על הנקודות החלשות שלי ולתמוך בהן.
המחוך הראשון שלי.
שקט כחול והרפתקאותיה במחוז המחוכים,
צפו להמשך באחד הימים.
ושיהיה לכולנו לילה עטוף אושר.
לפני 15 שנים. 18 בפברואר 2009 בשעה 21:50
