לפני 15 שנים. 15 בספטמבר 2009 בשעה 19:21
געגוע, כמו תולעת שמכרסמת תפוח מבפנים. נכון התפוח מבחוץ נראה יפה ומטופח, אבל בפנים כולו אכול בליבה , כולו חום שחור, צבעים של דיקי ולא שמחה. מטפסת לכול הכיוונים. כך אני מרגישה. מבחוץ שומרת על "הפאסון", מנסה להיות שמחה וצוהלת.
ובפנים, אוי , בפנים הכול דואב, בוכה ולא מוצא מקום אחד של שלווה . כן, השלווה חסרה לי, הרוגע ברגע שהאדון נכנס. כשאני רואה את גופו היפה , במיוחד את ידיו ,כשאני יודעת שהן יטפלו בי וגם ילטפו אותי אחר כך. גופי ונשמתי מתמלא ביופי. פתאום כול צבעי החום והשחור הופכים לצהוב , ורוד, אדום כחול וזהב...
גופי כואב ודואב, והכאב הזה הוא לא כאב טוב. זהו כאב הגעגוע שאוכל כול חלקה טובה בגופי. אני כול כך רוצה אותו איתי, אצלי ובתוכי.