אתמול בחיי שהיה יום מצוין, למדתי המון, גם קראתי מאמר מעניין על סיוטים וההשפעה שלהם על רגשות, גם התקדמתי קצת בתכנות על הפרויקט שאני עובד עליו וגם עם קורס אחר שאני עושה דרך האינטרנט, סכ"ה היה מאוד מעניין. יש לי ידידה חוקרת שאני מאוד אוהב שאולי רוצה שאני אתנדב אצלה במכון ושולחת לי לפעמים מאמרים מעניינים, נראה איך זה יתקדם, אני מאוד אשמח לעזור קצת למישהו אבל לא בטוח אם אני מסוגל. גם דיברתי עם שתי ידידות מדהימות שלי שאני מאוד מאוד אוהב וזה עושה לי ממש טוב בלב :).
היום שוב נראה שנפלתי... טוב, לשכב במיטה שעה עם עיניים עצומות וראש שמופנה למטה השענות על המקרר וצרחות זה לא המתכון הבדוק לבריאות. קשה לי לקבל ביקורת, אפילו אם היא באה מאהבה ודאגה, אני פשוט יותר מידי רגיש לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים. אני מבין את ההורים, קשה להם לראות אותי בהתקפים. הם רוצים לנסות לקדם אותי, אבל אני חסר אונים. חסר אונים מול הנחשולים של ההתנהגות הדיכאונית העוצמתית שכל הזמן חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב, מול החשיבה השלילית הקיצונית שלא מרפה. כל ה"אני לא יכול", "אין שום סיכוי" "בחיים לא"... אני משתדל להרגיע את עצמי אבל זה מעט מידי בעצמה נמוכה מידי, לרגע נראה שאני מצליח ואז שוב נופל :(.
זה מה יש... אני מאוד אוהב את עצמי ורוצה לעזור לעצמי גם, אני חושב שאני עושה את המירב שאני יכול בתוך מחול השדים שמתרוצץ שם בראש שלי, האם יש תקווה לשינוי? לפעמים אני מאמין בזה יותר ולפעמים פחות. מקווה שיעבור מהר הפעם, אני משתדל עדיין להיות אופטימי בקשר להיום.