יומן

אני מרגישה שאני רוצה לכתוב את השם שלו. לא יודעת למה. לומר לו את שמו קשה לי. אני חושבת שזה קשור לאיזה חוסר איזון בתחושת האינטימיות. בקליפה החיצונית של הרגשות, האינטימיות גבוהה יותר מאשר בקליפה הפנימית שלי וזה יוצר איזה מין דיסוננס. ככה אני נוטה לפרש את הקושי הזה.
כשאני רוצה לומר לו את שמו, במקום לקרוא לו בכינוי חיבה שתמיד יהיה מהול בהומור, זה לא מצליח לצאת מהפה שלי.
אני מדמיינת את עצמי אומרת לו OOOO, ויש הרבה רגש בהברות האלו כשאני רוצה את זה בדמיון. וכשבאה המציאות, זה מרגיש לי זר ופרטי מדי לקרוא לו ככה. משהו בזה לא טבעי כבר ועדיין.
פתאום השם, המילה הזאת שכולם משתמשים בה כדי לפנות אליו, החל מההורים ועד הפקידה במס הכנסה, הופך מהדבר הציבורי ביותר שאפשר לייחס לאדם, לדבר הכי פרטי ואישי.
בא לי לשבת מולו ולהגיד את השם שלו שוב ושוב כדי להתרגל. וזה מוזר, כי אני מכירה אותו כבר כמה שנים וקראתי לו בשם שלו לפחות מאתיים פעם. אז איך מתרחשת הטרנספורמציה הזאת.
זה חייב להיות שמשהו מעולם המשאלות שלי שלח זרוע פרוותית אל תוך המציאות שנמצאת במקום קצת שונה, מטבע הדברים.
זה מוזר לי להבין את זה. אני שמחה שהצלחתי להבין את זה.
הפער בין הפנטזיה למציאות תמיד נראה כפער לטובת הפנטזיה, אבל ברגע שמקבלים אותו וחוזרים לפסוע על האדמה, המציאות הופכת לנעימה הרבה יותר.
עדיין קשה להרפות, אבל מפעם לפעם נהיה קל יותר. במיוחד בגלל שאני לומדת כל פעם שזה הדבר הטוב ביותר לעשות. סותר את היגיון התינוקת שנשאר בגרעין, אבל זורם עם היגיון טבע העולם שמחלחל פנימה.