יומן

אני עייפה ומרגישה כמעט חולה כבר כמה ימים. עשיתי כל מה שהייתי צריכה ונדחה חודש בגלל העבודה, גם דברים לא קלים.
יש לי אמונה כזאת, שלא מופיעים בחיים שלי מצבים שאני לא מסוגלת להתמודד איתם. משהו כמו "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע". וכשיכולת ההתמודדות שלי גדלה, אז צצים להם מצבים מסובכים יותר, או כל מיני קומבינציות שבעבר היו מפילות אותי.
אז היום אני לא נכנסת מתחת לשמיכה ומכבה את עצמי לכמה ימים. היום אני מצליחה להשאר בתוך החיים גם כשקשה לי או כשאני מדוכדכת. אני מסתכלת על זה ומקבלת פרספקטיבה על ההתקדמות שלי. היום ניסיתי לעשות דברים כדי להרגיש טוב יותר, וזה בא לי בטבעיות. בלי מאבק פנימי. בעבר, כשהייתי עומדת במצב קשה, הדחף להרס היה עולה ומציף וכל מה שהייתי מחפשת באמת זה לשקוע יותר ויותר. לא הסכמתי להלחם בעצמי ולעשות דברים שאני יודעת שמשפרים את ההרגשה, כי להלחם בעצמי זה הדבר האחרון שאני צריכה לעשות, זה רק מגביר את המתח. רציתי ללכת עם התחושה הזאת של ההרס והלכתי איתה. והנה אני מגלה שמשהו השתנה. עכשיו אני לא מרגישה כמעט מלחמה פנימית. יש בי משהו קוהרנטי יותר היום, או לפחות פחות מפוצל. עכשיו, כשלא נעים לי ולא קל, ישנה איזו חופשיות טבעית שמנחמת אותי ומושכת לכיוון הסבלני והמיטיב, בלי מרידה פנימית שמושכת למטה. משהו מתחבר אצלי לאט לאט.
זאת פעם ראשונה שאני מרגישה ככה.
ממש תגלית קטנה.
זה טוב.
לא שאני מפסיקה להרגיש עייפה ודואגת וחולה קצת ועם תחושת כבדות רגשית, אבל במקביל ובלי תחושת קונפליקט, אני מרגישה שקט פנימי. המצבים הקשים לא מביאים איתם שום יאוש. רק עייפות פשוטה ומובנת. לא ביקורת עצמית, לא פחדים.
זה כמו לדעת שעכשיו יש גל ואי אפשר לגעת עם הרגליים באדמה, אבל יש אדמה והיא קרובה לרגליים שלי מאוד. ואפשר לצוף ולתת לגל לעבור. ויש ידיעה שקטה שאני לא אשקע ושהכל בסדר בעצם.